כׇּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כׇּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ {פ}

הכתוב חותם את פרשת הדם וקובע שכל נפש אשר תאכל כל דם, נכרתה הנפש ההיא מעמיה. פסוק זה מוסיף על האזהרה שקדמה לו את העונש: אכילת דם גוררת כרת. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו, ״כל אנשא די תיכול כל דמא וישתיצי אנשא ההוא מעמיה״, ומורה על חומרת האיסור. עיקר עניינו של הפסוק להשלים את דיני הדם: לאחר שנאסרה אכילתו בכל מקום ובכל בהמה ועוף, מוסיף הכתוב שהעובר על האיסור נענש בכרת, ובכך מחזק את הרתיעה מאכילת דם ואת קדושת הדם שנועד לכפרה על המזבח.