וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהֹוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

הפסוק מצווה להביא את האשם לה׳ - איל תמים מן הצאן בערך לאשם, אל הכהן. אבן עזרא מבאר ש״בערכך״ פירושו כערך הראשון שנזכר באשם מעילות, ושהוסיף חומשים בעבור שאשם זה בא על זדון, ומציין שדברי יחיד הם שגם זה אשם תלוי. אונקלוס מתרגם את הבאת האשם - איל תמים מן הצאן בערך לאשם אל הכהן. הפסוק מלמד שלאחר השבת הממון והחומש, מביא הגזלן קרבן איל אשם לכפרתו. בכך משלים דין אשם גזלות את שני חלקי הכפרה: תיקון הנזק הממוני כלפי חברו, וקרבן הכפרה כלפי שמים. הזכרת ״בערכך״ קושרת אשם זה לאשם המעילות בערכו הכספי, ומלמדת על הדמיון שבין קרבנות האשם השונים.