הפסוק עוסק במי שנגע בדבר טמא - בנבלת חיה, בהמה או שרץ טמאים - ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. רש״י מבאר שהחיוב הוא כשלאחר הטומאה אכל קדשים או נכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, כפי שנדרש במסכת שבועות. ״ונעלם ממנו״ - הטומאה, ״ואשם״ - באכילת קודש או בביאת מקדש. אבן עזרא מבאר שמדובר בנגיעה בנבלת ארבעה מיני טומאה, ובהמה טמאה למאכל כסוס וחמור, ושרץ טמא. הפסוק מלמד שאדם שנטמא ושכח את טומאתו, ואחר כך אכל קודש או נכנס למקדש, מתחייב בקרבן. יסוד החטא הוא צירוף הטומאה עם כניסה למקדש או אכילת קודש בשגגה.