וַיִּקְרָא ג׳ · ט״ז

הפסוק מסכם את הקטרת אימורי העז: הכהן מקטירם על המזבח, ״לחם אישה לריח ניחוח, כל חלב לה׳״. הביטוי ״כל חלב לה׳״ קובע כלל שכל החלב שייך לגבוה. אבן עזרא מבאר שזהו הכלל, ומאחר שהחלב והדם לגבוה, הם אסורים באכילה לאדם, ומרמז שבפרשה הבאה יאריך לבאר את חוקת העולם בעניין זה. הפסוק חותם את דיני שלמי העז, ובאמצעות המילים ״כל חלב לה׳״ מרחיב את היריעה ומכין את המעבר לאיסור הכללי של אכילת חלב ודם. בכך משמש הפסוק גשר בין דיני הקרבנות הפרטיים לבין האיסור הנוהג בכל מקום ולכל הדורות.