וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

הפסוק ממשיך במניין אימורי הכבש: שתי הכליות והחלב אשר עליהן שעל הכסלים, והיותרת שעל הכבד, המוסרת עם הכליות. הפירוט זהה לזה שנאמר בשלמי הבקר, ומלמד שאף בשלמי הכבש אותם חלקים פנימיים קרבים על המזבח. אונקלוס מתרגם ״היותרת על הכבד״ - חצרא דעל כבדא, כלומר החלק היתר שעל הכבד. הפסוק חוזר על רשימת החלקים הגבוהים - הכליות, חלבן והיותרת - כדי ללמד שדיני שלמי הכבש בעניין האימורים שווים לדיני שלמי הבקר, ורק האליה נוספת בכבש. בכך משלים הכתוב את פירוט החלקים העולים לגבוה מן הכבש, בעוד שאר בשרו נאכל לבעלים ולכהנים.