וַיִּקְרָא כ״ז · ב׳

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

ה׳ מצווה לומר לבני ישראל: אדם שיפלא נדר לתת ערך נפשות לה׳. רש״י מבאר ש״כי יפלא״ פירושו יפריש בפיו, וש״בערכך נפשת״ מכוון לתת ערך נפשות - כלומר לומר ״ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי״. אבן עזרא מבאר ש״יפליא״ פירושו יפריש ויבאר, ומסביר את עניין הנדר: אדם נודר ואומר שאם ה׳ יעשה לו כך וכך, יפדה את נפשו כדי ערכו או ערך בנו או ערך בהמה. הוא מרחיב בדקדוק הכ״ף שבמילה ״בערכך״. הפסוק פותח את פרשת הערכין - נדר שבו אדם מתחייב לתת להקדש סכום קבוע התלוי בגיל ובמין של האדם שנידר, כפי שיפורט בהמשך.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כי יפלא. יַפְרִישׁ בְּפִיו:

בערכך נפשת. לִתֵּן עֵרֶךְ נְפָשׁוֹת - לוֹמַר עֵרֶךְ דָּבָר שֶׁנַּפְשׁוֹ תְלוּיָה בוֹ עָלַי (עי' ספרא; ערכין ד'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרֵי יַפְרֵשׁ נְדַר בְּפֻרְסַן נַפְשָׁתָא קֳדָם יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

יפליא. יפריש ויבאר:

בערכך נפשות. הטעם שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה וכ״ף בערכך על דעת כל המדקדקים נוסף והטעם בערך ויש אומרים כי הכ״ף לנכח הכהן ויפרש כערכך הכהן כערכך אתה והה״א יקרא לו ה״א הקריא׳‎ ואמר על הערכך שהיא מלה זרה כמו בתוך האהלי ולפי דעתי שהוא האהל שלי וכן הערכך:

וטעם נפשות. כלל לאדם ולבהמה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

כי יפליא - יבדיל, כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

איש אין לי אלא איש שהעריך אשה שהעריכה מניין ת״‎ל נפשת. יפלא יפריש. מתיבות שיש להם שני פנים בפירושם וזה למפרע מזה שהרי מצינו כי יפלא ממך דבר למשפט. שהוא לשון העלמה. דוגמא דשן לדשנו. שרש ושרשך. מסעף פארה בסעיפותיו קננו, ואחלצה צוררי והלבש אותך מחלצות.

נדר בערכך הקיש ערכים לנדרים מה נדרים בבל תאחר אף ערכים בבל תאחר לשלמו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר וְגוֹ׳. סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ לַקְּלָלוֹת לוֹמַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹדְרִים בְּעֵת צָרָה כְּיַעֲקֹב שֶׁהָיָה נוֹדֵר בְּעֵת צָרָה לִתֵּן מַעֲשֵׂר מִכֹּל, אֲבָל לֹא כְּיַעֲקֹב מִכֹּל וָכֹל כִּי יַעֲקֹב גַּם אַחַר שֶׁעָבְרָה הַצָּרָה לֹא סָר מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב, אֲבָל לְדוֹרוֹת זֶה דַּרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ שֶׁנּוֹדְרִים בְּעֵת צָרָה וּבַעֲבוֹר סוּפָהּ צָרָה וְצוּקָה הֵם מִתְחָרְטִים וְשָׁבִים לְסוֹרָם. וְזֶה כִּמְשַׁל הַקָּנֶה שֶׁקִּלֵּל בּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל (מלכים א׳ יד טו), כִּי הַקָּנֶה הַזֶּה אֵינוֹ נִכְנָע כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהָרוּחַ נוֹשֵׁב בּוֹ, וּכְנוֹחַ הָרוּחַ הוּא חוֹזֵר וְעוֹמֵד בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִכְנָעִים כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהַצָּרָה מְשַׁמֶּשֶׁת, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, כִּי בְּסוּר הַמַּכְרִיחַ יָשׁוּבוּ לְסוֹרָם. וּמַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ בַּעַל הַטּוּרִים (כז א) שֶׁכָּל מִסְפַּר הַשְּׁקָלִים קמ״ג כְּנֶגֶד קמ״ג קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁמִּסְפָּרָם שָׁוֶה נִסְמְכוּ לַהֲדָדֵי? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ שֶׁקמ״ג קְלָלוֹת שֶׁבַּתּוֹכֵחָה גּוֹרְמִין נִדְרֵי קמ״ג שְׁקָלִים, כִּי אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִים לִתֵּן מִן מָמוֹנָם לְשֵׁם ה׳ כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁהַצָּרוֹת מַכְרִיחִין אוֹתָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ לְקַמָּן פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ (לא יז) עַל פָּסוּק ״וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת״, שֶׁדָּרְשׁוּ רז״ל (חגיגה ה.) עַל הַמַּלְוֶה לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ. וּדְרָשׁ זֶה רָחוֹק לְקַבְּלוֹ, שֶׁכָּל הַצָּרוֹת לֹא יַכְרִיחוּם אֶל הַוִּדּוּי כִּי אִם צָרָה זוֹ. עַל כֵּן רְצוֹנִי לְפָרֵשׁ שֶׁזֶּה מְדַבֵּר בְּמַלְוֶה לֶעָנִי בְּבֹא הַצָּרָה דַּוְקָא, דְּהַיְינוּ בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ שֶׁל הַמַּלְוֶה, כִּי הַצָּרוֹת דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ לָזֶה לִדּוֹר נְדָרִים לִצְדָקָה, וְטָעוּת שֶׁל הַנּוֹדֵר עַל זֶה הָאוֹפֶן יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ לְקַמָּן פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ. עַל כֵּן סָמַךְ פָּרָשַׁת כִּי יַפְלִיא לְפָרָשַׁת הַתּוֹכֵחָה, וְדִבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּלֹא הֶכְרֵחַ מֵרָצוֹן, זֶהוּ נִקְרָא ״יוֹם רָצוֹן לַה׳״ (ישעיה נח ה), וְיָפֵק רָצוֹן מֵה׳ (משלי ח לה). תָּם סֵפֶר וַיִּקְרָא - בְּעֶזְרַת הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל