וַיִּקְרָא כ״ה · כ׳

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

התורה צופה את השאלה הטבעית: מה נאכל בשנה השביעית, הרי לא נזרע ולא נאסוף את התבואה? רש״י מבאר ש״ולא נאסף״ פירושו אל תוך הבית, וש״תבואתנו״ מכוונת לדברים כגון יין, פירות האילן וספיחים הבאים מאליהם. אבן עזרא מזכיר שהצדוקים ביקשו להביא מכאן ראיה שתחילת השנה מניסן, ודוחה את ראייתם - שכן ״תבואתנו״ יכולה להתפרש כמה שמוציאה הארץ מעצמה, וכפי שנאמר ״מן השדה תאכלו את תבואתה״. השאלה מציבה את הרקע להבטחת הברכה המיוחדת שתובא בפסוק הבא.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ולא נאסף. אֶל הַבַּיִת:

את תבואתנו. כְּגוֹן יַיִן וּפֵרוֹת הָאִילָן וּסְפִיחִין הַבָּאִים מֵאֵלֵיהֶם:

Pentateuch with Rashi's commentary by M. Rosenbaum and A.M. Silbermann, 1929-1934

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא

Onkelos Leviticus

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות:

On Your Way

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁבַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ מוּסָב עַל ״וְכִי תֹאמְרוּ״ אֶלָּא וְכִי תֹאמְרוּ בַּשִּׁשִּׁית מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לֹא נִזְרָע, אֲבָל בַּשְּׁבִיעִית וַדַּאי לֹא יֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשְּׁמִינִית, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״, אִם כֵּן כְּבָר רָאוּ בַּשִּׁשִּׁית רִבּוּי הַתְּבוּאָה. וְזֶה קֻשְׁיָא עַל הָרַמְבָּ״ן וּמהרי״א שֶׁפֵּרְשׁוּ כֵּן שֶׁיֹּאמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית מַה נֹּאכַל בַּשְּׁמִינִית. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה שֶׁבְּרָכָה זוֹ שֶׁיֹּאכַל קִמְעָא וּמִתְבָּרֵךְ בְּמֵעָיו, אֵין זֶה קֻשְׁיָא, כִּי סוֹף סוֹף לֹא יִרְאוּ רִבּוּי תְּבוּאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מְעַט לֶחֶם הוּא מְקַמֵּץ מִיָּד וְתֵכֶף, מִיִּרְאָה פֶּן יֶחְסַר מִמֶּנּוּ לֶעָתִיד. כָּךְ יְקַמְּצוּ גַּם בַּשְּׁבִיעִית מִיִּרְאַת חֶסְרוֹן הַתְּבוּאָה שֶׁבַּשְּׁמִינִית.

וְלִי נִרְאֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁכָּל תְּלוּנָה זוֹ סוֹבֶבֶת עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק שֶׁלְּפָנָיו ״וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע״, וְאָמְרוּ רז״ל (עיין יומא עד.) כְּתִיב (דברים ח טז): ״הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר״, וּכְתִיב (שם ח ג): ״וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ״? אֶלָּא אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ. הִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד הַמָּן דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִכָּל מָקוֹם הָיוּ אוֹכְלִים וּרְעֵבִים, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה פַּת בְּסַלָּם לְיוֹם הַמָּחֳרָת. עַל כֵּן כָּאן וַדַּאי יֹאמְרוּ ״מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית״ קֹדֶם שֶׁיִּרְאוּ בַּשִּׁשִּׁית רִבּוּי תְּבוּאָה, וְיֹאמְרוּ, אִלּוּ הָיִינוּ זוֹרְעִים בַּשְּׁבִיעִית לְצֹרֶךְ שְׁמִינִית הָיָה לָנוּ פַּת בַּסַּל וְהָיִינוּ אוֹכְלִים וּשְׂבֵעִים, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְרַע לְצֹרֶךְ שְׁמִינִית אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָנוּ פַּת בַּסַּל, וְאִם כֵּן גַּם בַּשְּׁבִיעִית לֹא נִשְׂבַּע וְכָל שֶׁכֵּן בַּשְּׁמִינִית, וְאַיֵּה הַבְטָחַת הָאוֹמֵר ״וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע״, וּמַה נֹּאכַל שֶׁיִּהְיֶה לְשָׂבְעָה מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְרַע וְלֹא נֶאֱסֹף תְּבוּאָתֵינוּ לְצֹרֶךְ שְׁמִינִית. עַל זֶה אָמַר ״וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי״ וְגוֹ׳, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם פַּת בַּסַּל גַּם לְצֹרֶךְ שְׁמִינִית, וְאָז יֹאכְלוּ לַחְמָם לָשֹׂבַע בַּשְּׁבִיעִית, כִּי יִהְיֶה לָהֶם פַּת בְּסַלָּם לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשָּׁלֹשׁ שָׁנִים הַיְינוּ מִפְּנֵי שְׁנַת הַיּוֹבֵל שֶׁלֹּא יִזְרְעוּ שְׁנֵי שָׁנִים רְצוּפִים. וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ שָׁלֹשׁ שָׁנִים עַל כָּל שְׁמִיטָה, וְיֹאמְרוּ כֵן בַּעֲבוּר חֶסְרוֹן הַסְּפִיחִים שֶׁל שָׁנָה שְׁמִינִית, אַף אִם יֵשׁ בְּיָדָם מִן הַיָּשָׁן. וּבִמְקוֹם הַסְּפִיחִים הִבְטִיחָם שֶׁתַּעֲשֶׂה הַתְּבוּאָה עַל שָׁנָה יְתֵרָה לְמַלֹּאות חֶסְרוֹן הַסְּפִיחִים, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׂבְּעוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהֶם תְּבוּאָה בְּרֶוַח גָּדוֹל וְלֹא בְּצִמְצוּם.

Vocalized Edition

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְכִי תֹאמְרוּ וְגוֹ׳. פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל״, וּלְצַד שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּת מַאֲמָר זֶה שְׁנֵי דְּרָכִים: הָאֶחָד הוּא טַעַם שְׁלִילוּת הָרָצוֹן בְּדָבָר זֶה שֶׁלֹּא יִזְרְעוּ וְכוּ׳, שֶׁאִם כֵּן מַה נֹּאכַל וּבְהֶכְרֵחַ לִזְרֹעַ לְחַיּוֹתֵנוּ עַל הָאֲדָמָה. וְדֶרֶךְ שֵׁנִי הוּא שְׁאֵלָה עַל הַנִּסְבָּב מִקִּיּוּם מִצְוָה זוֹ - מַה נֹּאכַל כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִזְרַע. לָזֶה בָּא הַכָּתוּב וּפֵרֵשׁ הַכַּוָּנָה בְּמַאֲמַר ״מַה נֹּאכַל״ בְּמַה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר הֵן לֹא נִזְרָע וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, לֹא שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים ״מַה נֹּאכַל״ לָתֵת טַעַם לִשְׁלִילוּת קִיּוּם מִצְוָה זוֹ, אֶלָּא הֵן אָנוּ מְקַבְּלִים ״לֹא נִזְרָע״ וְגוֹ׳, אֶלָּא כְּבֵן שֶׁאוֹמֵר לִפְנֵי אָבִיו ״מַה נֹּאכַל״, אָז ״וְצִוִּיתִי״ וְגוֹ׳. אֲבָל אִם תִּהְיֶה כַּוָּנָתָם בְּמַאֲמַר ״מַה נֹּאכַל״ לַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, אָז לֹא יְצַו ה׳ אִתָּם אֶת הַבְּרָכָה.

Vocalized Edition