וַיִּקְרָא כ״ה · י״ד

וכי תמכרו וגו'. לְפִי פְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ; וְעוֹד יֵשׁ דְּרָשָׁה: מִנַּיִן כְּשֶׁאַתָּה מוֹכֵר, מְכֹר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר - לַעֲמִיתְךָ מְכֹר, וּמִנַּיִן שֶׁאִם בָּאתָ לִקְנוֹת קְנֵה מִיִּשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ אוֹ קָנֹה - מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ספרא):

אל תונו. זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן (בבא מציעא נ"ח):

וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְבַר יָת אֲחוֹהִי

או קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם:

וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים:

וכי תמכרו ממכר לרבות דבר המטלטל. ומניין שאין אונאה לקרקעות ת״‎ל או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד כגון מטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות.

אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות.

אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ. דָּרְשׁוּ רז״ל (ב״מ מז:) דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד שַׁיָּךְ בּוֹ אוֹנָאָה, אֲבָל לְקַרְקָעוֹת אֵין אוֹנָאָה. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁכָּל דָּבָר הַנִּמְכָּר אֵינוֹ בְּעֵרֶךְ אֶחָד בְּכָל הַזְּמַנִּים, כִּי כְּפִי הִשְׁתַּנּוּת הַזְּמַנִּים לִפְעָמִים יוּקְרוּ אוֹ יוּזְלוּ, עַל כֵּן לְעוֹלָם אֵין עֵרֶךְ יָדוּעַ לְשׁוּם דָּבָר הַנִּמְכָּר. לְפִיכָךְ הַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁבַּאֲשֶׁר הִיא שָׁם הָיָה מוֹכְרוֹ בְּזוֹל אוֹ בְּיֹקֶר, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמָּלֵט שֶׁיָּבֹא הַזְּמַן שֶׁתִּהְיֶה נִמְכֶּרֶת בְּאוֹתוֹ עֵרֶךְ שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָהּ עַכְשָׁיו. אֲבָל מִטַּלְטְלִין יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא בְּאוֹתוֹ זְמַן לֹא יִהְיוּ בָּעוֹלָם, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת. וְלֹא מִעֵט קַרְקָעוֹת כִּי אִם מִבִּטּוּל מִקָּח, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אִסּוּר יֵשׁ בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּקַרְקָעוֹת ״בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל״, וְעַל זֶה חָזַר וְאָמַר ״וְלֹא תוֹנוּ״.

וְכִי תִמְכְּרוּ וְגוֹ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ קָנֹה מִיַּד - אַל תּוֹנוּ״, הַמִּטַּלְטְלִין יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה וְאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת, עַד כָּאן. וּבַגְּמָרָא (בבא מציעא נו.) הִקְשׁוּ מִפָּסוּק ״אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ״, וְהֶעֱלוּ, כָּל יָדוֹ - יָדוֹ מַמָּשׁ, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי, עַד כָּאן. קָשֶׁה, וְנִלְמַד מִשָּׁם שֶׁכְּשֶׁיֹּאמַר ״יָדוֹ״ אֵין יָדוֹ מַמָּשׁ? וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁתֵּבַת ״יָדוֹ״ מַשְׁמָעוּתוֹ הוּא יָדוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁגַּם יָכוֹל לִהְיוֹת נִשְׁמַע גַּם כֵּן רְשׁוּתוֹ, אֲבָל מַשְׁמָעוּת יָדוֹ הוּא יוֹתֵר קָרוֹב בַּנִּשְׁמָע. וְלָזֶה כְּשֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב יָדוֹ, הֲגַם שֶׁשְּׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים צוֹדְקִים בָּהּ, אֵין אֲנִי דָן בָּהּ אֶלָּא הַדַּרְגָּה הַיּוֹתֵר קְרוֹבָה שֶׁהוּא יָדוֹ. וְאִם אֵין כַּוָּנַת הַכָּתוּב לוֹמַר יָדוֹ מַמָּשׁ, עָלָיו שֶׁלֹּא לוֹמַר תֵּבָה שֶׁנּוּכַל לְפָרֵשׁ בָּהּ הֲבָנָה זָרָה, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לְפָרֵשׁ בָּהּ אֶלָּא פֵּרוּשׁ אֶחָד, לֹא יָחוּשׁ הַכָּתוּב לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן שֶׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמַע בּוֹ הָעִנְיָן. וְנִשְׁאַר לָנוּ לַחְקֹר זֹאת לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁדָּרְשׁוּ שֶׁאַזְהָרַת ״אַל תּוֹנוּ״ אֵינָהּ אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין, וַהֲלֹא עִקַּר הַכָּתוּב בְּמֶכֶר קַרְקָעוֹת נֶאֱמַר.

וְנִרְאֶה כִּי הֲגַם שֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ כֵן, הוּא עַל פִּי הַהֲלָכוֹת שֶׁהָיָה בְּיָדָם מִסִּינַי, סְמָכוּם בַּכְּתוּבִים. וְעַל כָּל פָּנִים יִתְיַשֵּׁב הַכָּתוּב לְפִי פְּשׁוּטוֹ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי לְצַד שֶׁצִּוָּה ה׳ עַל הָאָרֶץ שֶׁלֹּא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת, צִוָּה שֶׁלֹּא יוֹנֶה הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה, כִּי הָאָרֶץ תִּהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא בְּטַעֲנַת דְּבַר מֶלֶךְ לְהַחֲזִירָהּ לוֹ. וְדָבָר זֶה כַּיּוֹצֵא בְּאוֹנָאָה זוֹ יֻצְדַּק גַּם בְּקַרְקָעוֹת, הַמּוֹכֵר קַרְקַע עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מְעַרְעֲרִים וְיָצְאוּ עָלֶיהָ מְעַרְעֲרִים שֶׁהוּא בִּטּוּל מִקַּח, וְכָאן אֵין לְךָ מְעַרְעֲרִים כְּהוּא עַצְמוֹ שֶׁחוֹזֵר לְעַרְעֵר עַל שָׂדֵהוּ לְהַחֲזִירוֹ בְּטַעֲנַת זְכוּת הַתּוֹרָה. לָזֶה צִוָּה ה׳ וְאָמַר ״בְּמִסְפַּר שָׁנִים וְגוֹ׳ יִמְכָּר לָךְ״, אֶלָּא בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אַל תּוֹנוּ״ סְתָם, שֶׁכָּלַל כָּל מִין אוֹנָאָה, זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין, כְּמוֹ שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר ״קָנֹה מִיַּד״ כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.