וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

בהר סיני. מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי? וַהֲלֹא כָל הַמִּצְוֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי? אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי, כָּךְ שְׁנוּיָה בְּתֹ"כֹּ; וְנִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשָׁהּ: לְפִי שֶׁלֹּא מָצִינוּ שְׁמִטַּת קַרְקָעוֹת שֶׁנִּשְׁנֵית בְּעַרְבוֹת מוֹאָב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לָמַדְנוּ שֶׁכְּלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי, וּבָא הַכָּתוּב וְלִמֵּד כָּאן עַל כָּל דִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר לְמֹשֶׁה, שֶׁמִּסִּינַי הָיוּ כֻלָּם, כְּלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן, וְחָזְרוּ וְנִשְׁנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב:

וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטּוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר

בהר סיני. אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבור׳‎ תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פי׳‎ השבתות:

וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:א׳) ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (ויקרא כ״ז:ל״ד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:א׳) כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז) וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא י״ח:כ״ח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח) וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם לד לד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו וכאשר הוקם מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ״ו:מ״ו) כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז) וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית כמו שנאמר (דברים כח סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו לד לה) ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית:

בהר סיני - קודם שהוקם אהל מועד.

וידבר ה' אל משה בהר סיני. הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב כאמרם ז"ל מה ענין שמטה לענין הר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופירושיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו נוסעים אנחנו אל המקום. והזהיר על שמטת קרקע בפרט כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה כמו שהעיד באמרו אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה:

בהר סיני כל מקום שנאמר בהר סיני, בו בהר נאמר קודם רדתו בתשרי. וגם פרשה זו נאמרה ממחרת מתן עשרת הדברות. ומה שנכתבו פרשיות הללו כאן בספר תו״‎כ היינו טעמא, משום דאית בהו מצות שמיטים ויובלות דשייכי בהו כהנים. כדכתיב והעברת שופר תרועה וגו׳‎ וכתיב ובני אהרן יתקעו וגו', ואית בהו מצות חרמים שהם לכהנים, וערכים שהכהנים מעריכין. כאן פירש״‎י, לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב כו', כלומר אחר שנאמר כאן פרשת עבד עברי ונשנית היא במשנה תורה בפרשת ראה, וזו שמטת קרקעות לא נשנית שם. למדנו - בעל כרחינו - שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני - א״‎כ בהר סיני דהכא קרא יתירה הוא, אלא בא ולמד כאן - על כל דבור ודבור שנדבר למשה - כגון שאר מצוות וכל עניני שמיטות ואפילו פרשת עבד עברי - שמסיני היו כללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב - כמו שמצינו פרשת עבד עברי שנא׳‎ כאן ונשנית בערבות מואב.

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. מַה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי כוּ׳ קָרוֹב לִשְׁמֹעַ כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה אֶל הַר סִינַי אַחַר שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁסָּפְרוּ יִשְׂרָאֵל מ״ט יוֹם מִן פֶּסַח עַד עֲצֶרֶת, נִתְקַדֵּשׁ אָז אוֹתוֹ הָהָר וְנֶאֱסַר בִּזְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בְּיוֹם חֲמִשִּׁים שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וְהוּא זְמַן מְשִׁיכַת הַיּוֹבֵל לִקְרֹא דְּרוֹר וְחָפְשִׁי לְכָל יִשְׂרָאֵל, חֵרוּת עַל הַלּוּחוֹת, וְעַל יְדֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, בְּאוֹתוֹ זְמַן הִגִּיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה עִנְיַן הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל, לוֹמַר שֶׁבְּמִסְפַּר שִׁבְעָה וּבְמִסְפַּר מ״ט אֲנִי נוֹתֵן קְדֻשָּׁה זוֹ לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֵּשׁ לָהּ דִּמְיוֹן וְיִחוּס עִם הַר סִינַי מִצַּד הֱיוֹתָהּ אֲוִירָא דְמַחְכִּים וְאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַר סִינַי, עַל כֵּן רָאוּי לִתֵּן גַּם לָאָרֶץ הַהִיא קְדֻשַּׁת הַר סִינַי אַחַר מִסְפַּר מ״ט שָׁנָה וְכֵן בְּמִסְפַּר שִׁבְעָה, אוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת זִכָּרוֹן לְמַעֲמַד הַר סִינַי בִּקְרִיאַת דְּרוֹר וְהַעֲבָרַת שׁוֹפָר, מְצֹרָף לִשְׁאָר טְעָמִים שֶׁיֵּשׁ לְמִצְוָה זוֹ, עַל כֵּן נֶאֱמַר בְּהַר סִינָי. וְדָבָר זֶה נָכוֹן וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ.

בְּהַר סִינַי וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הִזְכִּיר הַר סִינַי בְּמִצְוָה זוֹ, וַהֲגַם שֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תורת כהנים) כִּי לְלַמֵּד בָּא שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹתֵיהֶן וּפְרָטוֹתֵיהֶן בְּסִינַי, עֲדַיִן יֵשׁ מָקוֹם לִשְׁאֵלָתֵנוּ לָמָּה לֹא לִמֵּד זֶה אֶלָּא בְּמִצְוָה זוֹ בְּדִיּוּק וְלֹא בְּמִצְוָה רִאשׁוֹנָה אוֹ אַחֲרוֹנָה. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁהִזְכִּיר מַתְּנַת הָאָרֶץ, דִּכְתִיב אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן דִּקְדֵּק לוֹמַר בְּהַר סִינַי, לוֹמַר כִּי מֵחֲמַת הַר סִינַי, פֵּרוּשׁ, מַה שֶׁקִּבְּלוּ בּוֹ הִיא שֶׁנִּגְמְרָה הַמַּתָּנָה, שֶׁעַל מְנַת תּוֹרָה נָתַן ה׳ אֶת הָאָרֶץ.

עוֹד עַל פִּי מַאֲמַר הַגְּמָרָא מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (ע״ז כ.) וּפָסְקוֹ רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת זְכִיָּה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָסוּר לָתֵת לְעַכּוּ״ם מַתְּנַת חִנָּם, עַד כָּאן. וְאִם כֵּן יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה דִּינָם כְּעַכּוּ״ם, וְאַחַר קַבָּלַת תּוֹרָה יָכוֹל לִיתֵּן לָהֶם, לָזֶה אָמַר בְּהַר סִינַי שֶׁבָּזֶה יָכוֹל לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם״. וּבָזֶה נִתְיַשֵּׁב גַּם כֵּן לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן״, כִּי פְּשִׁיטָא כִּי הוּא הַנּוֹתֵן וְאֵין אַחֵר לִטְעוֹת בּוֹ. וְתִמְצָא שֶׁבְּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים (ויקרא יט:כג) אָמַר ״כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם״ וְגוֹ׳, וְלֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר בָּהּ סִימָן, אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְמַה שֶׁכָּתַבְנוּ. וּמֵעַתָּה יִתְיַשֵּׁב לָמָּה בָּחַר ה׳ לִלְמֹד בִּנְיַן אָב זֶה לְכָל הַתּוֹרָה בְּפָרָשָׁה זוֹ וְלֹא בְּפָרָשָׁה אַחֶרֶת.