וַיִּקְרָא כ״ג · י״ט

וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃

במילים פשוטות

בחג השבועות מקריבים גם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. רש״י דן בשאלה אם שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם אותם שבפרשת פינחס, ומסיק שאלו לעצמם ואלו לעצמם - קרבנות נפרדים. אבן עזרא מדייק שמכיוון ששחיטת השלמים היא ביום חג השבועות שהוא מקרא קודש, מותר לשחוט בכל המועדים, כנגד דעת הצדוקים. כך משלימה התורה את מכלול קרבנות החג: עולות, חטאת ושלמים. ההבחנה שמביא רש״י בין קרבנות שונים מלמדת שיש ריבוי קרבנות ביום זה. הזכרת השלמים, הנאכלים לבעליהם, מוסיפה ממד של שמחת החג, שכן שמחת המועד קשורה גם באכילת בשר הקרבנות.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ועשיתם שעיר עזים. יָכוֹל שִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר הָאֲמוּרִים כָּאן הֵם ז' הַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר הָאֲמוּרִים בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל פָּרִים וְאֵילִים אֵינָן הֵם, אֱמֹר מֵעַתָּה אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן - אֵלּוּ קָרְבוּ בִּגְלַל הַלֶּחֶם וְאֵלּוּ לַמּוּסָפִין (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ואחר ששחיטת השלמים ביום חג שבועות והוא יום מקרא קדש הנה מותר לשחוט בכל מועדים הפך דברי הצדוקים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ועשיתם שעיר עזים פרש״‎י כשאתה מגיע אצל פרים ואלים אינם הם וכו׳‎ כלומר כאן כתיב ופר בן בקר אחד ואלים שנים וכשאתה מגיע לפרשת פנחס תמצא כתוב פרים בני בקר שנים ואיל אחד ועוד אי ס״‎ד הני מוספין שבפרשת פנחס נינהו מאי שנא מוספי עצרת שכתבן כאן ומאי שנא מוספי שאר ימים טובים שלא כתבן אלא בפרשת פנחס.

ושני כבשים בני שנה אמר ר״‎ש על מה שני כבשי עצרת מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ואם ראשון כפר השני על מה הוא בא הא אינו בא אלא על טומאה שארעה בין זה לזה אמור מעתה כך היו ישראל צריכין בכל שעה אלא שחס הקב״‎ה על ישראל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל