רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11נדריהם. הֲרֵי עָלַי:
נדבותם. הֲרֵי זוֹ:
נדריהם. הֲרֵי עָלַי:
נדבותם. הֲרֵי זוֹ:
מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא בְּיִשְׂרָאֵל דִי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבָתְהוֹן דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא
ואחרי שהזכיר קדשי בני ישראל הזהיר שלא יביאו הקדשים מבעלי המומין:
וטעם ומן הגר. כי משפט אחד לנודר ולמתנדב לישראל ולגר כי כן כתוב וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום::
איש איש פירש״י ללמדך שהכותים נודרים נדרים ונדבות כישראל וא״ת תיפוק לי מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דמשמע את אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו אלא י״ל אי לאו איש איש הוה אמינא מאומות העולם שכלל לא תקריבו והמקריב מהן תמימים עובר בלאו ובעלי מומין בלאו ועשה. פירוקא אחרינא אי לאו איש איש הוה אמינא כותים מקריבים תמימים אפילו חטאות ואשמות ת״ל איש איש, לכל נדריהם ולכל נדבותם דוקא נדרים ונדבות יכולים כותים להקריב אבל חטאות ואשמות לא.