וַיִּקְרָא ב׳ · א׳

ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):

סלת יהיה קרבנו. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה מִנְחַת סֹלֶת:

סלת. אֵין סֹלֶת אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר סֹלֶת חִטִּים (שמות כ"ט), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת … לְמִנְחָה (ויקרא י"ד) - עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה:

ויצק עליה שמן. עַל כֻּלָּהּ:

ונתן עליה לבנה. עַל מִקְצָתָהּ - מַנִּיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט; דָּ"אַ: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּהּ מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (ספרא):

ויצק, ונתן, והביאה. מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם):

וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קוּרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא

ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני:

סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי״ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו:

ויצק ונתן והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ב׳:א׳) וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (ויקרא ב׳:ח׳) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (ויקרא ב׳:ט׳) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (ויקרא ו׳:ז׳) ולא בנות אהרן א"כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה:

מנחה - כבר פירשתי לשון דורון בבראשית. מגזרת נחה את העם.

ונפש כי תקריב היחיד מביא מנחת נדבה ואפילו כהן משוח ואין הצבור מביאין מנחת נדבה.

מנחה לשון דורון.

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב מִנְחָה. מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה - עָנִי, אָמַר הקב״ה: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות קד:). וּמִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת צַו (ו ט) ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל״, וְהַיְנוּ לֶחֶם עֹנִי וְעָנִי כִּי כָּל זֶה שַׁיָּךְ אֶל הֶעָנִי הַנִּכְנָע בְּטֶבַע כְּעִסַּת הַמַּצָּה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יִתְבָּאֵר סֵדֶר כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם בַּפָּסוּק הוּא קוֹדֵם לָבֹא לִידֵי חֵטְא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּעֹשֶׁר אוֹ בְּכָבוֹד, יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּרְאָיָה מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד כב) ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״, כִּי לְשׁוֹן ״אֲשֶׁר״ מוֹרֶה עַל הַוַּדַּאי, לְפִי שֶׁנְּשִׂיאָתוֹ מְבִיאוֹ לִידֵי חֵטְא, שֶׁיִּצְרוֹ גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ. עַל כֵּן הִזְכִּיר תְּחִלָּה הַבָּקָר, שֶׁמִּסְּתָמָא הַמַּקְרִיבוֹ עָשִׁיר הוּא וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר צֹאן, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל בֵּינוֹנִי לְהָבִיא צֹאן וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר קָרְבַּן עוֹף, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי לְהָבִיא עוֹף, וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר הַמִּנְחָה הַמֵּבִיא מִי שֶׁהוּא בְּדַלֵּי דַּלּוּת.

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּבָּקָר ״וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם״, הַיְנוּ קִרְבּוֹ שֶׁל קָרְבָּן, אֲבָל קֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק לֹא רֻחַץ וְעוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ, כִּי עַל הָרֹב הָעֹשֶׁר גּוֹרֵם הַבִּעוּט וּמִצּוֹאָתוֹ לֹא רֻחַץ. אֲבָל הַבֵּינוֹנִי הוּא יוֹתֵר טְהוֹר הַמַּחֲשָׁבוֹת, עַל כֵּן נֶאֱמַר בּוֹ ״וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם״, לִכְלֹל גַּם קֶרֶב אִישׁ הַמַּקְרִיב, שֶׁעַל יְדֵי הַקָּרְבָּן יָשׁוּב וְנִחָם עַל הָרָעָה וְתוֹכוֹ רָצוּף מֵי טָהֳרָה. אֲבָל הֶעָנִי אֲשֶׁר ה׳ מַחְסֵהוּ הוּא יוֹתֵר טְהוֹר הַמַּחֲשָׁבוֹת מִכֻּלָּם, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ״, הֲסָרָה וְהַשְׁלָכָה זוֹ יוֹתֵר טוֹבָה מִן הָרְחִיצָה, רֶמֶז שֶׁיַּשְׁלִיךְ מִקִּרְבּוֹ כָּל אָוֶן, וְלֵב נָכוֹן יִתְחַדֵּשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ יוֹצִיא. וּבְדַלֵּי דַּלּוּת שֶׁהוּא נִכְנָע בְּיוֹתֵר וְתָמִיד עֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל ה׳, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״, כִּי לֹא זוֹ שֶׁמַּשְׁלִיךְ מִתּוֹכוֹ כָּל תּוֹךְ וּמִרְמָה, אֶלָּא כָּל נַפְשׁוֹ הוּא מַקְרִיב כָּלִיל לַה׳, וְכֻלּוֹ נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּמִנְחָה זוֹ ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה׳״, רָצָה לוֹמַר יוֹתֵר מֵאִשֵּׁי ה׳ שֶׁנִּזְכְּרוּ לְמַעְלָה.

וְנֶפֶשׁ וְגוֹ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרְשׁוּ יִתּוּר ״וְנֶפֶשׁ״ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִעוּט וְרִבּוּי: מִעוּט ״נֶפֶשׁ״ לְשׁוֹן יָחִיד - לְמַעֵט צִבּוּר שֶׁלֹּא יָבִיאוּ מִנְחַת נְדָבָה, רִבּוּי בְּיִתְרוֹן הַוָּא״ו - לְרַבּוֹת יָחִיד שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מִנְחָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שֶׁהוּא כֹּהֵן מָשִׁיחַ, שֶׁמֵּבִיא מִנְחַת נְדָבָה.

וְטַעַם הַכָּתוּב שֶׁכָּתַב כָּאן רִבּוּי וּמִעוּט בְּתֵבָה אַחַת. אוּלַי כִּי לְצַד שֶׁלֹּא הֻכְרַח לְמַעֵט הַצִּבּוּר אֶלָּא לְצַד שֶׁרִבָּה כֹּהֵן מָשִׁיחַ, לָזֶה רָמַז שְׁנֵיהֶם יַחַד הֲגַם שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הַפְכִּיִּים, כִּי לוּלֵי רִבּוּי כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין צֹרֶךְ לְמַעֵט צִבּוּר, כִּי מִנַּיִן יַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ שֶׁיָּבִיאוּ שֶׁיֻּצְרַךְ לְמַעֵט, וְאַחַר שֶׁבָּא רִבּוּי כֹּהֵן מָשִׁיחַ יֵצֵא לָנוּ דִּין חָדָשׁ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּמְלַמֵּד לְצִבּוּר, כְּאָמְרָם שָׁם בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לָזֶה הֻצְרַךְ לְמַעֵט: