בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמׇּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

התורה קובעת את זמן אכילת השלמים: ביום ההקרבה ולמחרתו, ואילו הנותר עד היום השלישי נשרף באש. רש״י מבאר את מילות ״ביום זבחכם יאכל״ שכאשר תזבחו את הקרבן עליכם לשוחטו על מנת לאוכלו בתוך הזמן שכבר נקבע לכם. הפסוק מלמד שיש מסגרת זמן ברורה לאכילת בשר הקרבן, ומה שלא נאכל בתוך יומיים אלה מאבד את קדושתו לאכילה וחייב שריפה. תרגום אונקלוס מוסר את הדברים כפשוטם, שביום שיישחט ייאכל וביום שלמחרתו, וכל הנותר עד היום השלישי יישרף באש. בכך מודגשת החשיבות של אכילת הקרבן בזמנו הראוי.