לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃

לא תאכלו על הדם. לְהַרְבֵּה פָנִים נִדְרָשׁ בְּסַנְהֶדְרִין (דף ס"ג): אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִבְּשַֹר קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וְאַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבֶּהֱמַת חֻלִּין טֶרֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְעוֹד הַרְבֵּה:

לא תנחשו. כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְנַחֲשִׁין בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת, פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, צְבִי הִפְסִיקוֹ בַדֶּרֶךְ (ספרא):

ולא תעוננו. לְשׁוֹן עוֹנוֹת וְשָׁעוֹת, שֶׁאוֹמֵר יוֹם פְּלוֹנִי יָפֶה לְהַתְחִיל מְלָאכָה, שָׁעָה פְלוֹנִית קָשָׁה לָצֵאת (סנהדרין ס"ה):

לָא תֵיכְלוּן עַל דְמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן

לא תאכלו על הדם. דבוק עם הכתוב למעלה כי הזהיר על עץ נטוע שלא יאכלו מפריו עד השנה החמישית גם כן כל בשר טהור לא יאכל עד שיזרוק דמו על מזבח השם אם היה קרוב אל מקום הקדש והעד הנאמן דברי שאול כי הארון היה עמו כי כן כתוב הנה אוכלים על הדם כאילו אוכלים זבחים לשעירים כאשר פירשתי שהיה כן מנהגם במצרים לזבוח בשם השדים כי אחר שלא נזרק הדם על המזבח לשם השם הנה הדבר ברור על כן דבק עמו לא תנחשו כי במצרים היו אוכלים על הדם וזונים אחרי השדים ובארץ כנען מנחשים ומעוננים כי כן כתוב גם זה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. ומלת מנחש מנסה כמו נחשתי ויברכני ה׳‎ כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות:

תעוננו. יש אומרים מלשון ענה שיחשוב בלבו דבר ויטה אזניו לשמוע מה יענה המדבר ולא אבה הדקדוק ויש אומרים מעונן לשון ועונתה לא יגרע והנכון בעיני מגזרת ענן כי ידוע כי יש מי שיעונן שיסתכל בעננים ובדמותם ובתנועתם ויתכן להיות תעוננו מפעלי הכפל כמו תסובבו כי מצאנו ועוננים כפלשתים כי יתכן היותו מבנין הכפול והעד ומעונן ומנחש:

לא תאכלו על הדם - לפי פשוטו: דבר הלמד מענינו.

לא תנחשו ולא תעוננו - אף זה יעשו כחקות הגוים שאוכלים על קבר ההרוג לשם מכשפות שלא ינקום, או מכשפות אחר כעין שאנו אומרים במסמר מן הצלוב. ורבותינו דרשוהו בכמה ענינים במסכת סנהדרין.

לא תאכלו על הדם בלא שחיטה וכן הוא אומר ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה׳‎ לאכול על הדם. ד״‎א לא תאכלו על הדם לא תנחשו אתם גואלי הדם לא תנחשו לאכול על הדם. פי׳‎ על קבר הרצוח כדי להנצל שלא להנקם מכם שכן מנהג אמורי הוא. ובשביל שהזכיר לא תאכלו על הדם שהוא מנהג אמורי הזכיר אחריו משאר מנהגיהם.

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם סָמַךְ הַכָּתוּב מִצְוָה זוֹ לְמִצְוַת עָרְלָה, לִרְמֹז מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש תלפיות, בראשית רבה כא:ז) כִּי אָדָם הָרִאשׁוֹן חָטָא בַּאֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת קֹדֶם זְמַן הֶתֵּרוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָרְלָה, שֶׁאִם הָיָה מַמְתִּין עַד לֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ הָיָה מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן, וְזֶה הוּא סוֹד דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין לח:) אָדָם מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה, זוֹ הִיא עָרְלָתוֹ, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב סָמוּךְ לְאַזְהָרַת ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ״ - לֹא תֹאכְלוּ, פֵּרוּשׁ, מִפְּרִי עָרְלָה, עַל הַדָּם, פֵּרוּשׁ, עַל סִבַּת הַדָּם, כִּי זוֹ סִבָּה לְכָל שְׁפִיכוּת דָּמִים, דַּם אָדָם וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. וְיֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי סִבַּת הָעֲרָלוֹת וְעִקָּרָם זֶה מְקוֹרָם, שֶׁזּוּלַת חֵטְא אָדָם לֹא הָיְתָה עָרְלָה בָּעוֹלָם לֹא שֶׁל צוֹמֵחַ וְלֹא שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים.