וַיִּקְרָא י״ח · כ״ה

וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃

הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

התורה מתארת שהארץ נטמאה במעשי יושביה הקדומים, ״ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה״. אבן עזרא מבאר שהדימוי של הקאה בא ללמד שמה שהאדם מקיא נתעב בעיניו ואינו שב אליו. חזקוני מוסיף באותה רוח שכל מה שיקיא האדם נעשה נמאס בעיניו והוא אינו חפץ שישוב אליו עוד. תרגום אונקלוס מתרגם ״ותקיא״ בלשון ריקון. כך ממחישה התורה בדימוי חזק שהארץ עצמה אינה סובלת מעשי תועבה, ופולטת את העושים אותם. הרעיון הוא שקדושת ארץ ישראל מחייבת את יושביה בהתנהגות מוסרית, ושהיא כביכול מגיבה על הקלקול ומסלקת מתוכה את מי שמטמא אותה במעשיו.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִסְתָּאָבַת אַרְעָא וְאַסְעָרִית חוֹבָהּ עֲלָהּ וְרוֹקֵינַת אַרְעָא יָת יָתְבָהָא

Onkelos Leviticus

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ותקיא הארץ. כי מה שיקיא האדם הוא נתעב בעיניו ואליו לא ישוב:

On Your Way

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ותקא הארץ וכל מה שיקיא האדם נתעב בעיניו ולא יחפוץ האדם שישוב אליו עוד.

Chizkuni

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וְגוֹ׳. אִם יוֹשְׁבֶיהָ חָטְאוּ הִנֵּה הָאָרֶץ מָה פָּשְׁעָה שֶׁאָמַר ״וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ״. וְנִרְאֶה שֶׁכָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִן חֵטְא הַקָּדוּם, כִּי אָמַר ה׳ ״תּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ פְּרִי״, שֶׁיִּהְיֶה טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, לְפִיכָךְ כְּשֶׁחָטָא הָאָדָם נִפְקְדָה גַּם הִיא עַל עֲוֹנָהּ וְנִתְקַלְּלָה. וְיֵשׁ לְהַקְשׁוֹת לָמָּה לֹא נִתְקַלְּלָה מִיָּד. אֶלָּא לְפִי שֶׁעִקַּר הַשִּׁנּוּי הוּא שֶׁרָצָה ה׳ שֶׁתִּתֵּן חוֹמֶר זַךְ וְדַק בְּכָל הַנִּמְצָאִים, וְדָבָר זֶה נוֹגֵעַ בְּכָל הַנִּמְצָאִים אֲשֶׁר מִן הָאָרֶץ מוֹצָאָם, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן אֶלָּא נָתְנָה חוֹמֶר גַּס וְעָב בְּכֻלָּם, וְדָבָר זֶה גָּרַם שֶׁלֹּא הָיָה טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, כִּי הָיָה הַחוֹמֶר גַּס וְעָכוּר, וְזֶה גָּרַם גַּם אֶל הָאָדָם לִהְיוֹת לוֹ תְּשׁוּקָה אֶל הַתַּאֲווֹת הַמֻּחָשׁוֹת בְּיוֹתֵר, וְאִם הָיָה חָמְרוֹ זַךְ וְנָקִי לֹא הָיָה בָּא לִכְלַל חֵטְא. עַל כֵּן לֹא נִתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה עַד שֶׁחָטָא הָאָדָם, כִּי אָז הָיָה הַנֵּזֶק נִכָּר בְּיוֹתֵר, אֲבָל בְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי לֹא הָיָה הַנֵּזֶק כָּל כָּךְ גָּדוֹל.

וְהָרַמְבַּ״ן כָּתַב בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (ב ט) שֶׁפְּרִי עֵץ הַדַּעַת הָיָה מוֹלִיד תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל, וְלָכֵן כִּסּוּ מַעֲרוּמֵיהֶם אַחַר שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן מָצִינוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁחֵטְא שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת מָצוּי אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲוֹן הָאָרֶץ, כִּי הִיא גָּרְמָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא בְּעֵץ הַדַּעַת וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה לוֹ נְטִיָּה גְּדוֹלָה אֶל הָעֲרָיוֹת, כִּי בְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהָיָה הַזְּנוּת מָצוּי שָׁם נֶאֱמַר (בראשית ו יג): ״וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״, כְּמוֹ עִם הָאָרֶץ, כִּי גַּם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁל מַחֲרֵשָׁה נִתְקַלְקְלוּ, וְזֶה הָיָה לָאָרֶץ עַל צַד הָעוֹנֶשׁ לְטַהֲרָהּ בְּרוֹתְחִין. וּמִטַּעַם זֶה נִקְרֵאת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ״אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה״, לְפִי שֶׁלֹּא גֻשְׁמָה בְּיוֹם זָעַם כִּדְאִיתָא בִּיחֶזְקֵאל (כב כד), וּכְתִיב (ויקרא כו לב): ״וַהֲשִׁמּוֹתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ״. וּמִכָּאן רְאָיָה שֶׁבִּשְׁעַת הַכַּעַס גּוֹרֵם הַחֵטְא שֶׁהָאָרֶץ מְקֻלְקֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כט כא-כב): ״וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה׳ בָּהּ, גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ״, כִּי בְּרוֹתְחִין קִלְקְלָה וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנָה בִּשְׂרֵפָה כָּל אַרְצָהּ, וְכֵן בְּדוֹר הַמַּבּוּל כְּתִיב (בראשית ו ה): ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״, שֶׁנִּתְפָּעֲלָה הָאָרֶץ מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה׳ בָּהּ״, יֹאמַר עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁכָּל חוֹלֶה דַּרְכּוֹ לְהָקִיא מַה שֶּׁבְּקִרְבּוֹ, כָּךְ נֶאֱמַר גַּם כָּאן בְּפָרָשַׁת עֲרָיוֹת ״וַתָּקִיא הָאָרֶץ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ״, כִּי תִּהְיֶה בְּדִמְיוֹן הַחוֹלֶה הַמֵּקִיא הַמַּאֲכָל אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ״. וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.

Vocalized Edition

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה הוּא עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר ח״ג נג:) כִּי בְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל יִתְהַוֶּה הָרוּחָנִיּוּת אִם לְטוֹב אִם לְרַע, וְהוּא אָמְרָם (אבות פ״ד מי״א) הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת וְכוּ׳ וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת. וְזֶהוּ שֶׁרָמַז כָּאן בְּאָמְרוֹ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (ירמיהו ב:יט) ״תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ״, כִּי מִפְּעֻלַּת הָרַע יִתְהַוֶּה הַקָּטֵיגוֹר אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תומר דבורה פ״א) כִּי תַּשְׁלוּם הַדִּין הוּא כָּל מַלְאָךְ מְחַבֵּל שֶׁנִּבְרָא מִכָּל עֲבֵרָה בָּא וּמִשְׁתַּלֵּם מֵעוֹשֵׂהוּ עַד שֶׁכָּלֶה בְּאֶמְצָעוּת פְּעֻלַּת הַיִּסּוּרִין, כִּי הוּא מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ וּכְשֶׁכָּלֶה כֹּחַ פּוֹעֵל הָרַע הוּא נֶאֱבָד, וְשָׁפַט ה׳ דָּבָר זֶה בְּצֶדֶק כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲשָׂיו בְּכִוּוּן מֻפְלָא, כִּי כְּפִי כֹּחַ הַנַּעֲשֶׂה בַּמַּעֲשֶׁה הָרַע יִהְיֶה בַּנִּבְרָא. וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן בְּאָמְרוֹ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ, פֵּרוּשׁ, לְשׁוֹן מִנּוּי, שֶׁמְּמַנֶּה הֶעָוֹן עַצְמוֹ עַל עוֹשֵׂהוּ. וְאָמְרוֹ לְשׁוֹן יָחִיד כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה. עוֹד נִרְאֶה לוֹמַר כְּפִי דַּרְכֵּנוּ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין הַקָּטֵיגוֹרִים מִשְׁתַּלְּמִים יַחַד אֶלָּא בָּזֶה אַחַר זֶה, לָזֶה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד, וְזֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ.

Vocalized Edition