כלי חרס אשר יגע בו הזב יישבר, וכל כלי עץ יישטף במים. רש״י מבאר שיכול היה לחשוב שאף אם נגע הזב בכלי החרס מאחוריו יטמא, אך אין הדבר כן. חזקוני מבאר בגזירה שווה מן ״בו״ שנאמר כאן ו״בו״ שנאמר בכלי בישול, שכלי חרס אינו נטמא במגע חיצוני אלא מאווירו - כלומר מן הפנים; ומכאן ש״אשר יגע בו״ בא ללמד על היסט - שהזב מזיז את הכלי - שהוא מגע הנחשב ככולו. כלי חרס טמא נשבר לפי שאין לו טהרה בטבילה, ואילו כלי עץ נשטף וטהור.
וכלי חרש אשר יגע בו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו ומאחר שלמדנו שאין זב מטמא אותו אלא מאוירו מה ת״ל אשר יגע בו ללמדך איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסטו.