וַיִּקְרָא י״א · מ״ג

אל תשקצו. בַּאֲכִילָתָן, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב נַפְשֹׁתֵיכֶם וְאֵין שִׁקּוּץ נֶפֶשׁ בְּמַגָּע, וְכֵן וְלֹא תְטַמְּאוּ בַּאֲכִילָתָם:

ונטמתם בם. אִם אַתֶּם מִטַּמְּאִין בָּהֶם בָּאָרֶץ, אַף אֲנִי מְטַמֵּא אֶתְכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא וּבִישִׁיבַת מַעְלָה (יומא ל"ט):

לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן

אל תשקצו את נפשותיכם. להיות׳‎ מטונפות ומגואלות.

ולא תטמאו בהם כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל:

ונטמתם בם. חסר אל״ף כמו מראשית בלי אלף השנה ויש אומרים שהם שני שרשים והעד נטמינו בעיניכם וטעמו כאדם שאין לו דעת:

ונטמתם בם חסר אל״‎ף דוגמא מחטו לי עגלות צב מרשית השנה לא יהל שם ערבי ותזרני חיל למלחמה. וי״‎א שהוא מגזרת ונטמינו בעיניכם פי׳‎ כאדם שאין בו דעת.

אַל תְּשַׁקְּצוּ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה חָזַר עוֹד לְצַוּוֹת לָזֶה? וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בתורת כהנים) אָמְרוּ לְרַבּוֹת אֶת שֶׁפֵּרְשׁוּ לָאָרֶץ וְחָזְרוּ. וּדְרָשָׁה זוֹ אֱמֶת אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, כֵּיוָן שֶׁפֵּרְשׁוּ, וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁחָזְרוּ יִהְיוּ מֻתָּרִים? וְיֵשׁ לְיַשֵּׁב דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְאוּלַי שֶׁבָּא הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ כִּי הָאוֹכֵל מֵהַשְּׁרָצִים תֵּעָשֶׂה נַפְשׁוֹ עַצְמָהּ שֶׁרֶץ, וְהוּא אָמְרוֹ אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם, פֵּרוּשׁ, לֹא תַּעֲשׂוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם שֶׁקֶץ, וּבַמֶּה? בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁתֹּאכְלוּ אוֹתָהּ. וְלֵךְ נָא רְאֵה מַה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית בְּרֶמֶז פָּסוּק (בראשית א:כו) ״וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם״ וְגוֹ׳. וְתִמְצָא מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים מט:) שֶׁאָמְרוּ עַל עַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם שֶׁרֶץ וּבְנוֹתֵיהֶם שֶׁקֶץ וְגוֹ׳, וְכָל דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרוּ וְהֵם דְּבָרֵינוּ עַצְמָם.

וְאָמְרוֹ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, אוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר שֶׁצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְהִזָּהֵר לְבַל יִכָּנְסוּ לְפִיהֶם אֲפִלּוּ בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת, כִּי הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַשּׁוֹגֵג לַמֵּזִיד בִּמְצִיאוּת זֶה כְּשׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, כִּי הַתִּעוּב יַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂהוּ בְּנֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַפְּגָם בְּמַעֲשֶׂה מֵזִיד תַּעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ שֶׁקֶץ וּבְשׁוֹגֵג תִּטְמָא נַפְשׁוֹ וְתִטַּמְטֵם, וְהוּא אָמְרוֹ וְלֹא תִטַּמְּאוּ וְנִטְמֵתֶם בָּם. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִיזָּהֵר בְּתוֹסֶפֶת זְהִירוּת וּזְרִיזוּת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּגֶדֶר סָפֵק שִׁקּוּץ זֶה, וּמַה גַּם בִּזְמַנִּים אֵלּוּ שֶׁנִּזְהָם הָאֲוִיר וְהָאֲרָצוֹת כֻּלָּן יַחַד וְאֵין לְךָ גִּדּוּלֵי קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶם מֵהַשִּׁקּוּץ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר אֶת הַדָּבָר.