אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסׇּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃

הכתוב מונה את מיני החגב המותרים: הארבה למינו, הסלעם למינהו, החרגול למינהו והחגב למינהו. אבן עזרא מבאר ש״ארבה״ מלשון ריבוי, ש״הסלעם״ מין העולה בסלעים, ושה״חגב״ ידוע מלשון ישמעאל. חזקוני מבאר שהארבה לשון ריבוי, שהסלעם יושב בסלעים, שהחרגול מתחרה ברגליו לנתר בהן, ושהחגב מלשון ״ויסתבל החגב״, המנתר בכרעיו. אונקלוס מתרגם את שמות החגבים בארמית. הפסוק מפרט את ארבעת מיני החגב הטהורים המותרים באכילה, ומדגיש שהלשון ״למינו״ מרבה מינים נוספים בכל אחד. אלה הם היוצאים מן הכלל של שרץ העוף האסור, שיש בהם סימן הכרעיים המכשירם, וזיהוים תלוי במסורת.