צְפַנְיָה ג׳ · י״ט

הִנְנִי עֹשֶׂה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא אֲנָא עָבֵיד גְּמִירָא״. וְיֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן ׳עִ׳שּׂוּי׳, כְּמוֹ ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים״ (מלאכי ג:כא).

בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם לְבָשְׁתָּם, שָׁם אֶתְּנֵם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה.

הָא אֲנָא עָבֵיד גְמִירָא עִם כָּל מְשַׁעְבְּדַיִךְ בְּעִדָנָא הַהִיא וְאֶפְרוֹק יַת מְטַלְטְלַיָא וּמְבַדְרַיָא אֲקַרֵיב וַאֲשַׁוִינוּן לְתוּשְׁבְּחָא וּלְשׁוּם בְּכָל אַרְעָא בַּהֲתָתְהוֹן:

הנני עושה - כלה. ורבי משה אמר: כמו ושם עשו דדי בתוליהן. והם שני בנינים קל וכבד.

וטעם בכל הארץ בשתם - יתביישו הגוים בראותם הצולעה שהיתה לתהלה. ורבי משה אמר: כמו ונשלמה פרים שפתינו, האתן בכורי פשעי וכן בכל הארץ תחת בשתם.

הנני עושה. אני אכתש ואמעך את כל העכו״ם שעינו אותך:

בעת ההיא. בזמן הגאולה אכתש אותם:

והושעתי. ואז אושיע את עדת ישראל שהיא כצולעה שאינה יכולה לזוז ממקומה:

והנדחה. ישראל הנדחה מארצה לארצות העכו״ם הנה אקבץ אותה והוא כפל ענין במ״ש:

ושמתים. אשים אותם לתהלה ולפרסום שם טוב בכל הארץ שלקחו בשתם ר״ל במקומות שהיו לבושת שם יהיו לתהלה:

עושה. ענין כתישה ומעוך כמו בעשות ממצרים דדיך (יחזקאל כ״ג:כ״א):

מעניך. מל׳ עינוי:

הצולעה. החגרת כמו והוא צולע על ירכו (בראשית ל״ב:ל״ב):

והנדחה. מלשון דחיה:

לתהלה. מל׳ הלול ושבח:

לשם. ר״ל לפרסום שם טוב:

הנני עושה (לחרפה) את כל מעניך, אלה שענו אותך ביסורים להעבירך מן הדת, אני עושה בם נקמות והושעתי את הצולעה הם שמעדה רגלם באמונה והיא צולעת על ירכה, והנדחה, ישראל שעמדו באמונתם וגרשו אותם מן הארץ ונפזרו לארבע רוחות אקבץ אותם, ושמתים לתהלה בשתם אמונתם שהיתה תחלה להם לבושת ונשאו עליה חרפה תהיה לתהלה ולשם: