כִּי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ׃

כי - כאילו אנפת בנו, על כן יכלו ימינו.

ובחמתך נבהלנו - כמו: ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה.

כי. עתה ידבר על לשון הגלות אמר כל אדם הוא הבל אפילו אותם שהם בשלוה כל שכן אנחנו בגלות באפך שאנפת בנו על עונותינו והפסוק כפול בענין במלות שונות:

כי כלינו. עתה ידבר על לשון בני הגלות בבל שיאמר אם חיי כל אדם הוא הבל אף אם המה בשלוה כל שכן אנחנו אשר כלינו באפך שאנפת בנו על עונותינו:

ובחמתך. הוא כפל במ״‎ש:

כי כלינו, אחר שהציע כי האל הוא מעון הנשמות לעולם, ממנו באו ואליו ישובון, התחיל להתאונן על קיצור חיי האדם, אשר לא יספיקו לו להשלים את התכלית אשר עבורו נשלח ממעונו לעולם הזה, והנה קיצור חיי האדם יהיה על שני פנים, א. ע"י עונש על חטא פרטי, ב. ע"י עונש הכללי נשגזר מיתה על אדם וזרעו, ועל שני אלה יתלונן פה, נגד העונש הפרטי אומר כי כלינו באפך, אם כלינו ע"י האף שיש לך על חטאים שחטאנו, ובחמתך נבהלנו, יש הבדל בין אף ובין חמה, שאף הוא הקצף הגלוי, וחמה הוא הכעס השמור בלב, ור"ל חוץ ממה שכלינו ע"י אפך הגלוי, עוד נבהלנו ע"י החמה הצפונה, ומפרש נגד מ"ש כי כלינו באפך שתה עונותינו לנגדך, שהאף המתגלה בא ע"י העונות, (וגם ר"ל שתשית את עונותיהו לנגדך, דהיינו שתחשב את העון לפי ערך גדולת מי שחטאו כנגדו שהוא בלתי ב"ת, ועפ"ז מגיע לחוטא עונש גדול וכבד מאוד), ונגד מ"ש ובחמתך נבהלנו מפרש (עונות) עלומנו (שתה) למאור פניך, גם עונות הנעורים שאנחנו כבר שכחנו אותם, תשית אותם נגד מאור פניך ששם אין חשך ושכחה רק הכל גלוי ונראה, וכאלו ישמור עוד חמה צפונה על עונות נעורים: