יִ֥רַדֹּֽף־אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י ׀ לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה׃

ירדוף - יש אומרים: יתרדוף ואין צורך, כי אין שם דגש שתהיה התי"ו מובלע. ועוד היה ראוי להיות יתרדף: וירמוס לארץ חיי - בעבור הקלון.

וכבודי - טעמו הנפש, כמו: בסודם אל תבא נפשי וכנגדה אל תחד כבודי וככה שמח לבי ויגל כבודי ואחריו אף בשרי ישכון לבטח, שהוא הגוף, על כן טעה רבי יהודה בן בלעם שאמר שכבודי הוא גופי והלא ידע אם לא שמע כי האדם מורכב מנפש וגוף והחלק הנכבד הנפש, על כן מלת כבוד והביאו בצרה הזאת, בעבור שמצא וכבודי לעפר ישכן סלה והנפש אינה יורדת לעפר, והכתוב הוא על דרך משל וככה דבקה לעפר נפשי.

וטעם סלה - באמת היה כן.

ירדף אויב נפשי המלה הזאת (ירדף) היא מרכבת מפעל הקל ומפעל הדגוש: מן הקל יאמר יִרְדֹּף ומן הדגוש יאמר יְרַדֵּף; והרכבה המלה הזאת משניהם. וטעם ההרכבה, כי האויב ירדפהו בעצמו וירדפהו לאחרים, שיאמר לאחרים שירדפוהו. כך שאול היה רודפו ומרדפו לישראל. ואמר: נפשי כי לא ירדפני לאסרני במאסר אלא להמיתני כמו שדמה כמה פעמים להמיתו בידו.

וישג וירמס לארץ חיי ואם ישיגני ירמס לארץ חיי, כי לא יניחני שלא יהרגני. ותחסר מלת אם כמו (ישעיהו ל ג): ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ: שפרושו ו א ם נתן; ותמאן לשלחו (שמות ד כג ג) ו א ם תמאן. וא"ו וירמס כפ"א רפה בלשון ישמעאל. או פרושו: הוא חושב בנפשו כשרודף אחרי שישיגני וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן.

וכבודי לעפר ישכן סלה: וכבודי הוא נפשי. ומחשבתו שישכין כבודי לעפר. ואף על פי שהנפש לא תשכון בעפר במות האדם, הוא על דרך משל, כמו: דבקה לעפר נפשי (תהלים קיט כה). או לפי מחשבת האויב, כי יחשוב שאין לנפשי תקומה, כי יחשבני לרשע ואיש דמים. ומלת סלה פרשתיה (תהלים ג ג) שהיא הרמת הקול בנגון, ואין לה טעם בענין שהיא בו; ואיני צריך לפרש אותה בכל מקום.

ירדף. כאומר ואם לא כדברי כן הוא יהיה גמול עונשי שהאויב ירדוף אחר נפשי ויזרז לזולת לרדפני וישיג אותי וירמסני בארץ כל ימי חיי ואת כבודי ישפיל להיות שוכן לעולם עד העפר:

ירדף. הוא לשון מורכב מן יפעול ויפעיל:

חיי. רצה לומר כל ימי חייו: