אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרְרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה׃

אלהים, ביתה - על דרך: כי בית יעשה לך ה', ויעש להם בתים, איש וביתו שה לבית. והטעם: כי היחידים ישימם רבים ויושיבם.

ומלת בכושרות - קשורה עם אסירים, כאילו אמר: אסורים בזיקים.

וטעם כושרות - הכבל שטעמו, כמו: ידיה שלחה בכישור.

וטעם סוררים - העושים חמס ליתומים.

ומלת צחיחה - כמו: צחה צמא, כמו והשביע בצחצחות נפשך. יבושת, וזה הפך מושיב יחידים ביתה, לפנים ביישוב וצחיחה מקום צמאון.

אלהים מושב יחידים ביתה. ישראל שהיו כיחידים הושיעם מהאויב וברכם והרבם והושיבם ביתה שהוא כלל בנים כמו ויעש להם בתים:

מוציא אסירים בכושרות. אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרי וגם מבני יהודה:

בכושרות. הם הכבולים כענין קשורות כי כ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד:

אך סוררים שכנו צחיחה. האסירים יצאו לריוח והצלה, והסוררים שהוא מלך אשור וחיילותיו שכנו במקום צמא כלומר כאילו מתו בצרת צמא כי מתו בלא חרב ובלא חנית:

מושיב יחידים. ר״‎ל בהיותכם במצרים יחידים מפוזרים בכל הארץ אחד הנה ואחד הנה הלא בעת בוא הגאולה כנס המקום אתכם בשעה אחת לרעמסס והושיב אתכם בבית אחד כלומר בכנסיה אחת:

מוציא. הנאסרים במאסר הגלות היה מוציא בעת הכושר אשר ייטיב להולכי דרכים לא חמה ולא צנה כי כן בימי ניסן:

אך סוררים. רק אנשי מצרים הסוררים הם לבדם נשארו שוכנים בארץ צמאון ויובש בעבור המכות שהכה בהם אבל אתם הייתם מלאים כל טוב:

בכושרות. מלשון כשר:

צחיחה. ענין צמאון ויובש כמו צחיח סלע (יחזקאל כד):

אלהים, בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, אך סוררים, ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל: