אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָ֥עֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֢וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַֽלְלוּ־סֶֽלָה׃

אך משאתו - הטעם כמו: הלא שאתו תבעת אתכם, כי נשא אשא להם.

והזכיר להדיח - אותו בכזב אחר גדר הדחויה.

אך משאתו. מגדולתו של אל ומרוממותו, כי זכר אלהים וצורי:

ואמר כי יעצו כל איש להדיח זה את זה מרוממותו שלא יתנו אליו כי לא יחשבו כי ה' יודע מחשבותם לפיכך ירצו כזב שמדברים אחד בפה ואחד בלב, כי ידמו כי אין יודע לבבם ויברכו בפיהם ויקללו בלבם:

ובקרבם. לשון היחיד על כל אחד ולשון הרבים על הרבים בכלל:

אך משאתו. ר״‎ל הן לא הרעותי את אחד מהם אך כל אחד מהם בעבור רוממתו וגאותו יעצו ביניהם להדיחני מן העולם ורוצים הם בהכזב הנאמר עלי בפני שאול:

בפיו. כ״‎א מהם מברך אותי בפיו מן השפה ולחוץ אבל בקרב לבם מקללים אותי לעולם אף בעת שמברכים אותי בפה:

משאתו. ענין הרמה:

כזב. ענין דבר הנפסק כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א):

אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב, מה שהם אומרים שמה שהם ידחו את הגדר על דוד להרגו הוא מפני שאתו ופחדו של שאול שהוא הקיר המפיל אותם להדיח את הגדר, בזה ירצו כזב, הוא טענה של כזב ולא ירצו את עונם בזה, כי מבואר הפך שהם עושים דבר זה מלבם ומרצונם לא מפני פחד שאול, כי בפיו יברכו, כי שאול צוה להם להתראות לפני דוד כאוהבים ולחקור ולרגל את מקומו, כמ"ש (ש"א כ"ג כ"ב) לכו נא הכינו עוד וראו את מקומו כי אמר אלי ערום יערים הוא, והם מה שמברכים אותי בפני ומתדמים כאוהבים הוא רק בפיו של שאול, מפני ששאול צוה להם כך, אבל בקרבם יקללו, והם שונאים לי ודורשים רעתי בעצמם לא משאתו של שאול, סלה סיום הענין: (חלק ב') אך, מדבר עם נפשו, את נפשי! דמי אך לאלהים כי ממנו תקותי, תקותי אל הישועה היא ממנו, וכן הוא באמת צורי וישועתי: