כִּ֤י אָפְפֽוּ־עָלַ֨י ׀ רָע֡וֹת עַד־אֵ֬ין מִסְפָּ֗ר הִשִּׂיג֣וּנִי עֲ֭וֺנֹתַי וְלֹא־יָכֹ֣לְתִּי לִרְא֑וֹת עָצְמ֥וּ מִשַּׂעֲר֥וֹת רֹ֝אשִׁ֗י וְלִבִּ֥י עֲזָבָֽנִי׃

כי - העונש והרע הבא על האדם יקרא עון, כי הוא היה הסבה לביאת הרעה, כמו: גדול עוני, ויגדל עון בת עמי, אם יקרך עון וככה השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות על דרך וכסה את עין הארץ, בעבור שאין לעונותי מספר, או ולא יכולתי לראות מראה הלב, כמו: וירא יעקב.

ולבי עזבני - כאילו נשארתי בלא לב.

כי אפפו עלי רעות עד אין מספר אפפו: הקיפו, כמו: כי אפפוני משברי מות (שמואל ב כב ה). כי בן האדם מזומן לפגעי הזמן והעולם ואין להם מספר, וראוי לאדם לפחד מהם שמא יגרום החטא (בבלי ברכות ד א) ואפילו, החסיד כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), ולא יקרו לאדם הפגעים אם לא על ידי עון (בבלי שבת נה א), לפיכך אמר:

השיגוני עונתי ובאמרו: השיגוני כלומר: מצאוני במקום העונש, ולא אוכל לברוח מהם.

ולא יכלתי לראות עצמו משערות ראשי לא אוכל לראות עונותי כלם כי רבים המה. ומה שאמר:

ולבי עזבני: כחי, כלומר: דעתי עזבני מלספרם, כל כך הם רבים. וכן ראוי לכל חסיד, בתפלתו לפני האל הגדול, להגדיל עונותיו ולמעט צדקותיו, שיאמר כי הוא מלא עונות ויבקש הכפרה והרחמים. או יהיה פרוש ולא יכלתי לראות... ולבי עזבני: על דרך הפלגה, כאלו אומר: כהו עיני ולבי אין עמי מפחדי על עונותי.

השיגוני. המקטריגים הנעשים מעונותי רדפו אחרי והשיגוני:

ולא יכלתי לראות. כי כהו עיני מהצרות:

ולבי עזבני. הלך ממני אומץ הלב:

אפפו. סבבו כמו אפפוני חבלי מות (לעיל י״ח):

עצמו. ענין ריבוי:

כי אפפו, בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי השיגוני עונותי, שע"י עונותי באו עלי הרעות, כמ"ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית, רק אנכי לא יכלתי לראות, שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי, והגם שעונותי עצמו משערות ראשי, והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת, מ"מ לבי עזבני, ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע"י עונותי הרבים: