תְּהִלִּים ל״ט · ז׳

אך - כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

ויש אומרים: כי בצלם - כמו: צלמות. והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

וטעם הצלם - מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

ויהמיון - קבוץ ממון, כמו: ומי אוהב בהמון.

יצבור - מעט מעט.

ולא ידע מי אוספם - כולם רגע אחד במותו.

אך בצלם יתהלך איש בחשך (רש"י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חשך; וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד"י: חשך. ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפרושו: חשך; ואיננו נכון, כי צלמות ענינו שתי מלות: צל מות. ויש מפרשים אותו (מנחם): כמשמעו. ופרושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כי טעם צלם מערכת הככבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת כן ישתנה האדם.

אך הבל יהמיון להבל הם הומים לאסוף ממון

יצבר והוא יצבר הממון מעט מעט

ולא ידע מי אספם: כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו.

אך בצלם וגו׳‎. האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו:

בצלם. מלשון צלמות וחושך:

יהמיון. ענין קבוץ הממון כמו ומי אוהב בהמון (שם ה׳):

יצבור. מל׳ צבור ותל:

אוספם. יכניסם לבית:

אך בצלם יתהלך איש, משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א יתהלך איש, שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם, כי לבסוף יירשו זרים יגיעו: