הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת ׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כׇּֽל־הֶ֥בֶל כׇּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃

הנה - מעט מזער כדבר שימודד בטפחות.

וחלדי - כמו חדל, ככבש וכשב ושמלה ושלמה.

אך כל הבל - הוא כל אדם, והטעם כמו: הבל הבלים.

וטעם נצב - כן הוא לעולם לא ישתנה שיסור ממעלת ההבל.

הנה טפחות נתתה ימי המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים.

וחלדי זמני

כאין נגדך כי אתה חי וקים לעולם.

אך כל הבל כל אדם נצב סלה: כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא. ואמר: כל הבל רוצה לומר: המעט שבהבל, כאלו אמר: הבל הבלים (קהלת א ב). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג לא); כל חלב וכל דם (שם ג יז), והדומים להם

טפחות. קצובות כדבר הנמדד בטפח:

וחלדי. זמני בעולם הוא כאין נגד שנותיך אשר לא יתמו:

אך כל הבל וגו׳‎. כל ההבלים היא בכל אדם איש לא נעדר בפגעי הזמן נצב סלה. הדבר הזה נצב לעולם ולא ישתנה להיות מי מבני אדם חדל מהבלי הזמן מפגעיו:

הבל. יש הבל שהוא ענין פורעניות וצרות כמו בהבל בא ובחושך ילך (קהלת ו׳:ד׳):

הנה טפחות נתתה ימי, מצד אחד אני רואה א"ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א"ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א"ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ"ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב"ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז"א וחלדי כאין נגדך, כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ"ז אני גוזר ואומר, אך כל הבל כל אדם נצב, שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים, סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע"ז: