תְּהִלִּים ל״ח · ה׳

כי - נד על נד וגבהו עד שעברו ראשי, כי רבים הם.

כי עונתי עברו ראשי המשיל עונותיו למים רבים שעברו ראשו והוא טובע בהם

כמשא כבד יכבדו ועוד המשילם למשא כבד שלא יוכל שאתם.

ממני: כלומר אין בי כח לסבלם. והמשל רוצה לומר: שאין בו מעשים טובים כל כך שיקלו העונות.

עברו ראשי. המשיל מרבית העון כאלו בא במים עמוקים ועוברים את הראש ממעל:

כמשא כבד. כמו שא״‎א לשאת משא כבד כן כבדו עונותי עד שהמה כבדים מערך הכח אשר בי ולא אוכל לשאתם והוא מלשון מליצה:

כי, מפרש נגד מ"ש שאין שלום בפנימותו מפני חטאותיו, מבאר כי עונותי אשר עברו על ראשי יכבדו ממני כמשא כבד, (העון הוא עוות המחשבה והוא המזיד וע"כ מיחסם אל הראש ששם מקום המחשבה ושם עוברים עונותיו המחשביים) והם כמשא כבד עליו מרוב החרטה והעצב עליהם, ונגד מ"ש אין מתום בבשרי מפני זעמך מפרש, כי הבאישו ונמקו חבורותי וזה מפני אולתי, ואחר שאני נגוע בשני חלקי בגוף ובנפש, עי"כ נעויתי, ר"ל שבטלו סדרי נפשו הפנימים כאלו הוא מלא רוח עועים וטירוף הדעת שהוא שוממות הנפש, וגם שחותי בגופי ע"י המכות, ולא מעט רק עד מאד בהפלגה רבה, עד שכל היום קודר הלכתי, כי הנגוע בגופו ויש לו שלום ברוחו הפנימי יתחזק ע"י רוחו ותקוה פנימית כמ"ש רוח איש יכלכל מחלהו, והמעונה בנפשו ורוחו וגופו שלם ג"כ יסבול מצוקות רוחו, אבל אנכי כסלי ומחשבותי מלאו נקלה, שהוא הקלון הפנימי הממלא מחשבותיו ורוחו, וגם אין מתום בבשרי החיצוני, עד שאני מוכה בין בבשר בין ברוח: