תְּהִלִּים ל״ד · א׳

בשנותו את טעמו. כענין שנאמר (ש"א כ"א) ויתו על דלתות השער וגו' וישנה את טעמו בעיניהם ששנה דברו וטעמו ועשה עצמו שוטה והוריד רירו על זקנו (סא"א):

לדוד בשנותו את טעמו - טעמו לבו ושכלו ודעתו, כמו: משיבי טעם, ואכיש היו לו שני שמות וכמוהו רבים.

לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך אבימלך הוא אכיש מלך גת, ושנים שמות היו לו. או היה שם כנוי לכל מלך מפלשתים אבימלך, כי כן מצאנום בימי אברהם ובימי יצחק.

ויגרשהו וילך: היה בסכנה גדולה, ושנה טעמו, שפרושו: דעתו ודברו כמו (יונה ג ז): מטעם המלך, כדי שיתנכר אליהם. או לפי שבראותם אותו, כי היה שוטה ומתהולל לא יחושו עליו ועל גבורתו ולא ימיתוהו; וכיון שגרשהו אכיש ואמר (שמואל א כא טז): הזה יבוא אל ביתי? הודה לאל שהצילהו וחבר זה המזמור. והוא באל"ף בי"ת בראשי הפסוקים זולתי הוא"ו, שהיא באמצע פסוק. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי): מרוב השמחה ששמח דוד בהנצלו עשה שירה זו באל"ף בי"ת.

בשנותו. בעת ששינה את דברו לדבר מבלי חכמה:

לפני אבימלך. שהיה ירא ממנו לבל יכנו נפש כמ״‎ש (בש״‎א) ולזה דבר הוללות וסכלות לחשוב שאין הוא דוד:

ויגרשהו. ועי״‎ז צוה אבימלך לגרשו והלך לדרכו וניצול מידו:

טעמו. ענין דבור החכמה כמו וטעם זקנים יקח (איוב יב):

אבימלך. זה אכיש ונקרא אבימלך כי הוא שם כולל לכל מלכי פלשתים כמו ששם פרעה כולל לכל מלכי מצרים:

לדוד, במזמור הזה באר איך השגחת ה' הפרטיית חופפת את הצדיקים ודבוקה עמהם לשמרם ולהצילם מכל פגע, וביחוד איך הוא קרוב לשמוע תפלה, וילמד את העולם יראת ה' ומהותה, כי זה שגרשהו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו היה השגחה פרטית: