מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד יְהֹוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃

מזמור לדוד. אמרו רבותינו כל מקום שנאמר מזמור לדוד מנגן ואח"כ שורה עליו שכינה מזמור להביא רוח הקודש לדוד, וכל שנאמר בו לדוד מזמור שרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה:

מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר - זה המזמור נכבד ודמה עצמו כשה שמשענתו על הרועה, והנה השם הוא הרועה אותי, על כן לא אחסר כל. והטעם לא יחסר לי מה שאני צריך כדרך מלא.

מזמור לדוד: המזמור הזה אמרו דוד על עצמו כשיצא מצרה לרוחה, או נאמר על ישראל שיאמרו כן בצאתם מהגלות, לפיכך סמכו למזמור שלמעלה מזה. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי לשון) מפרש אותו על שני פנים: בנאות דשא ירביצני מדבר בדוד בשעה שהיה בורח מפני שאול. ומה כתוב שם (שמואל א כב ה)? וילך דוד ויבא יער חרת. ולמה נקרא שמו יער חרת שהיה מנוגב כחרת הזאת, והרטיבו הקדוש ברוך הוא מעין טובו של עולם הבא, שנאמר (תהלים סג ו): כמו חלב ודשן תשבע נפשי. נפשי ישובב זו המלכות שלא היתה לי זכות אלא למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמות זה מדבר זיף. לא אירא רע; למה? כי אתה עמדי. שבטך אלו היסורים ומשענתך זו התורה . תערוך לפני שלחן זו המלכות. נגד צררי דואג ואחיתפל. דשנת בשמן ראשי. יכול על ידי יסורין? תלמוד לומר: אך טוב. יכול בעולם הזה? תלמוד לומר: אך טוב וחסד ירדפוני לארך ימים. בבית יי' זה בית המקדש. ורבנן פתרי קריא בישראל: בנאות דשא ירביצני אני ארעה צאני ואני ארביצם (יחזקאל לד טו); על מי מנוחת ינהלני ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה... ועלהו לתרופה (שם מזי ב): רב ושמואל חד אמר לתרופיא יחד אמר להתיר פה של אלמים ורבי יוחנן אמר להתיר פה עקרות נפשי ישובב זה טובו של עולם הבא. ועתה אפרש המזמור על דרך פשוטו.

יהוה רעי המשכיל עצמו לשה והאל לרועה ואמר: יי' רעי; וכיון שהוא רועה אותי

לא אחסר: דבר.

ה׳‎ רועי. על כי ה׳‎ רועה אותי א״‎כ בוודאי לא אהיה חסר מאומה כי הכל בידו:

מזמור לדוד, במזמור הזה חרט את קורותיו מעת היותו רועה צאן במדבר עד שעלה למלוכה, תחלה ישקיף על ראשית ימי חייו עת התבודד עם הצאן במדבר, וידמה א"ע כצאן רועה על נאות דשא ואת ה' כרועה המשגיח עליו בעין חמלה, השנים האלה הם היו אצלו מבחר ימי חייו בעוד התבודד עם קונו, בעוד יזמר לפניו על הגיון בכנור נעים זמירות ישראל, בעוד לא נטל עליו כתר המלוכה להפרידו מן הדבקות עם ה', שכן מצאנו שגם אחרי מלכו קרא א"ע תמיד בשם עני ודל, כי זמן הזה היה הזמן המאושר אצלו, ובאשר היה רצון ה' להוציאו מחיי ההתבודדות לרעות צאן עמו, סבב סבובים שילקח לבית שאול להיות מנגן בכנור ושם נתן בלבו להלחם עם גלית ויהי לשם, ואז העלה עליו חמת שאול ויתן לו את בתו, במאה ערלות פלשתים, ואחר זה רדף אחריו להרגו, וכ"ז היו סבות אל הצלחתו עד שהגיע למלכות, וכ"ז היה נגד רצון דוד שהיה חפץ יותר בחיי ההתבודדות וזכר תמיד ירחי קדם הטובים בעיניו מכתר המלוכה, ונדמה בזה, כבן מלך יורש עצר אשר מאס בשבט מלכות ויבחר לחיות חיי הפרישות והנזירות בסוכת נוצר אשר עשה לו ביער בערב, וימן המלך אחד מעבדיו להצית אש בסוכתו, וכשהלך הנזיר לבקש מחסה מזרם הסית אותו א' מעבדי המלך שישב בבית קטן בנוי הנמצא ביער, אח"כ הציתו גם הבית הזה, ואחר העלהו לשבת בבית יותר טוב קרוב יותר אל העיר, וכן עשה לו כפעם בפעם עד שהתקרב יותר אל העיר והרגיל א"ע לשבת בבית יותר טוב עד ששב אל העיר ואל בית אביו, אז הבין הבן הנזיר שכל מה שקרה לו היה מתחבולות אביו להוציאו מחיי הפרישות וההתבודדות אל הנהגת המדינה, ויאמר אל אביו, דע כי הגם שגלגלת עמי עד שהביאותני עד הלום זו מלכות, בכל זאת דע כי בלבי הנני עוד נזיר אלהים כמקדם, כי כל הטוב והחסד שעשית עמי להביאני אל המלכות היא בעל כרחי, ואני לא אמוש גם בבית המלך מלהיות עובד ה' ונזיר וקדוש לפניו, ובזה נבא אל הבאור, ה' רועי, צייר ימי ילדותו, ודמה את עצמו לשה ואת ה' לרועה אותו במדבר, אומר הן ה' הוא רועי ובודאי לא אחסר דבר, כי איני צריך רק מרעה טובה ומים לשתות, ורועי ה' בנאות דשא ירביצני ועל מי מנוחות (ר"ל מים צלולים בלתי עכורים) ינהלני, עתה יחל לצייר עת הוציאהו ה' מן המצב הלז ויביאהו לבית שאול (שאז היה עדיין לפעמים רועה צאן אביו כמו שנזכר (ש"א י"ז) ושם נוססה בלבו קנאת ה' ללחום עם הפלשתי, ודמה מצבו זה כשה שהתחיל להיות שובב ופראי ולברוח מן הדשא על הרים שובבים, ועז"א גם בעת אשר נפשי ישובב, שה' עשה אותי שובב ופראי, גם זה היה מאת ה' שעי"ז ינחני במעגלי צדק, המעגל הוא הדרך הסבובי שסובב בעיגול עד שיגיע אל מחוז חפצו, ר"ל מה שנטיתי מן הדרך הישר אל המעגל היה במעגלי צדק כי צדק יקראהו לרגלו בתהלוכות אלה, למען שמו שבזה נתקדש שם שמים, וכ"ז היה בעצת עליון וחפצו, עתה יחל לצייר עת נרדף מפני שאול שבא כמה פעמים בסכנות עצומות עד שהיה כפשע בינו ובין המות, ומצייר שהשה הגיע ע"י השתובבותו אל מעונות אריות והררי נמרים אשר הוא מוכן בכל רגע להיות טרף לשיניהם, ועז"א: