תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲרוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲבָרְכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃

תהלה לדוד ארוממך - בדבור ובאמונת הלב.

והזכיר המלך - כי הוא המלך באמת וזהו יסוד כל התהלה הזאת.

ואברכה שמך - להוסיף על רוממותיך. והנה הטעם שאדבר שאתה מרומם.

תהילה. אלה הששה מזמורים עד סוף הספר הם כולם תהילת האל יתברך ושבחו לפיכך החל בהם ומשלים בהם בתהילה לגודל התהילה וזה המזמור תחילת הפסוק הראשון תהילה ותחילת הפסוק האחרון תהילה והחמשה הללויה בראש ובסוף והכל לגודל התהילה ומתי תהיה תהילת האל גדולה, בקבוץ גליות שיראו כל העם הנפלאות שיעשה עם ישראל לפיכך הזכיר בהם קיבוץ גליות ובנין ירושלים, המזמור הזה תהילה לאל יתברך לפיכך חיברו באל"ף בי"ת ולא חיבר את הנו"ן ולא ידענו למה, ודרשו רז"ל מפני שיש בה מפלתן של אויבי ישראל דכתיב נפלה ולא תוסיף קום וגו' והמתבונן בזה המזמור יראה בו נפלאות בורא ומשפטיו על ברואיו לפיכך אמרו רז"ל כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא לא אמרו האומרו כך אלא בפיו ובלבו ובלשונו:

ארוממך. בלבי ובלשוני שאתה הוא המלך באמת וכל המלכים והמנהיגים תחתונים ועליונים תחת ממשלתך ואתה רם עליהם והמכיר רוממותו יאמר אלהי אבל הוא אלהי כל בשר ואלהי האלהים:

לעולם ועד. שמך שהוא קיים לעולם ועד או פירושו אני אברכנו לעולם ועד, הוא כל ימי חיי, או פירושו ארוממך, בזה העולם, ואברכה שמך, לעולם הבא שהוא עולם ועד, ואמר תחילה ארוממך ואחר כך אמר שמך להודיע כי הוא שמו ושמו הוא והוא השם הנכתב ולא נקרא כי האחרים הם שמות התואר וכפל הענין ואמר:

תהלה לדוד. לפי שבהמזמור הזה אין בה שום שאלה ובקשה כ״‎א שבחי המקום ולזה אמר תהלה לדוד כי אין בה כ״‎א תהלה ושבח:

ארוממך. אספר רוממותיך:

ארוממך אלוהי המלך, ה' נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעולותיו, והרוממות הוא מן הצד שהוא מתרומם ונעלם מן ההשגה, ואמר שאתה אלוהי מצד עצמך מרומם מכל ברכה ותהלה, אולם אברכה שמך שמצד שמך שהוא הפרסום שנתפרסמת ע"י ההנהגה, מצד זה אברכך, וגדר הברכה שמברכים את ה' הוא השפע והטוב היורד מאת ה' אל עולמו ע"י צדקת התחתונים, אתה מקור הברכה והטוב, ויציינהו כמלך הנסתר בכבודו מרומם מכל שריו ועבדיו, ובכ"ז יוצא מאתו ברכה וטוב לכל עמו ועי"כ נודע שמו ומבורך: