פֵּרַ֣שְׂתִּי יָדַ֣י אֵלֶ֑יךָ נַפְשִׁ֓י ׀ כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָ֖ה לְךָ֣ סֶֽלָה׃

פרשתי - כל המתחנן שיבקש מה ינתן לו בידו, על כן אמר: ידי השתים.

וטעם: כארץ עיפה - שתקוה למים, כן נפשי תקוה לך.

כארץ עיפה. כמו הארץ הצמאה שהיא מתאוה ומיחלת אל המטר כן נפשי צמאה ומיחלת לך:

פרשתי. אז אפרוש ידי בתפלה כי נפשי תתאוה לפעלך לעולם מבלי הפסק כארץ העיפה וצמאה המתאוה למים ור״‎ל כמו שהיה מאז כן מתאוות שיהיה לעולם:

עיפה. לפי שהעיף הוא צמא למים לזה אמר לשון עיפה בדרך שאלה על הארץ הצמאה שלא ירד בה המטר:

פרשתי, אחר שהעביר על לבו כל אשר השיג בעולמו ממעשה ה' ופעולותיו אז מכין א"ע אל הגויעה והפרידה מחיים הלזו, ופרשתי ידי כדרך כל בעלי החיים שפורשים ידיהם בעת הגויעה, ומצייר שפורשים אל ה' לשוב אליו, וכן (פרשתי) נפשי כארץ עיפה לך, והיא מוכנת לשוב למעון החיים הנצחיים, סלה, סיום הענין: