תָּעִ֗יתִי כְּשֶׂ֣ה אֹ֭בֵד בַּקֵּ֣שׁ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ {פ}

תעיתי - הטעם תחי נפשי, כי אני כשה אובד שישען על הרועה וטעם כי מצותיך לא שכחתי, אע"פ שהייתי כשה אובד, לא אבדו מצותיך ממני.

תעיתי. והנה אני תעיתי בידיעה ההיא שאינני קיים בה עדיין והנני כמו השה האבוד שאיננו יודע לשוב אל מקום רבצו, כן נפשי לא ידעה עדין לשוב אל יסודה וכמו שהרועה נאמן מבקש השה האבוד עד שימצאנו וישיבנו אל רבו, כן אתה בקש עבדך עד שתשיבנו אל יסודו והוא יסוד הנפש והבקשה היא שתעזרני בידיעה כי מצותיך לא שכחתי כן תעזרני אתה ולא תשכחני:

תעיתי כשה אובד. ר״‎ל כמו השה הזה כשהוא אבוד מן העדר אינו יודע לחזור עד שיבקשו הרועה כן תועה אני בדעתי ולא אדע מעצמי כל תוכן כשרון הדרך לכן בקש אתה את עבדך וראה את הדרך אשר ילך בה כי לא שכחתי מצותיך והבא לטהר הלא מסייעין לו מן השמים:

(מצות) תעיתי, וגם אם תעיתי כשה אובד ששכח את רבצו ותועה ואין לו מרעה, תהיה אתה הרועה המבקש את שיו הנדח, ור"ל באשר אני נרדף מפני שאול תועה בח"ל, תבקשני ותשיבני לא"י, כי אף ששכחתי רבצי ומקום המרעה לא שכחתי מצותיך, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי: