הוּכָּה־כָעֵ֣שֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
הוכה - הטעם כדרך יומם השמש לא יככה, היתה חרפה הצר כשמש שיכה העשב ויבש, כן שב לבו כי סרה ליחת התולדת מהלב אשר בה הדבק הנפש עם הבשר ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל. והטעם כפול, כי המאכל מחליף שהוא יביא חלקים כנגד מה שיוליך האויב, וזה ידוע בחכמת המזלות.
הוכה. כתוב בוי"ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלול: ואמר הוכה כעשב. כלומר כמו שהשמש מכה העשב הרטוב עד שיבוש כן יבש לבי: ולמה כי שכחתי מאכל לחמי. כלומר מרוב הצרה אני שוכח המאכל וידוע בחכמת התולדות כי חיי הגוף הם תלוים בלב והלב הוא החום היסודי וממנו יתפשט לכל הגוף, והמוח קר ולח ובקרירותו ובלחותו מיישר חמימות הלב החזק והיובש אשר בו, ולולי המאכל היה החמימות אשר בגוף עם האויר המקיף אותו מבחוץ מייבש הלחות אשר בגוף והמאכל והמשתה ישיב לגוף הרטיבות אשר אבד ממנו בחמימותו:
הוכה כעשב. כמו עשב המתייבש ונשבר מחום השמש כן לבי נשברה כי בעבור התוגה שכחתי לאכול מאכלי והנני חלוש ומעונה:
הוכה כעשב, מצייר א"ע כצומח, אשר אם תפגע בו השמש ויוכה כח הצמיחה שהיא נפש הצומח, ימולל ויבש, כי אז לא יינק עוד את מזונו שהוא לחות האדמה, כן הלב שבי שבו משכן החיים הוכה כעשב ויבש, כי כבר פסק מלקחת מזונו כי שכחתי לאכל לחמי, ר"ל שה' קבע מין אחד באיצטמוכא שמעורר את הרעבון ויתעורר לאכול, אבל כבר נשכח כח הזן עד שלא יתעורר עוד לאכול לחם:
