שׁוֹפְטִים ט׳ · ח׳

הֲמֵיזַל אֲזָלוּ אִילָנַיָא לְמַנָאָה עֲלֵיהוֹן מַלְכָּא וְאֲמָרוּ לְזֵיתָא מְלוֹךְ עֲלָנָא:

הלוך הלכו העצים. פתח דבריו במשל, ועם שאין כל דברי הנמשל ידמו להמשל, הנה קצת הדברים ידמו, ויתר דברי המשל באו ליפות המשל ולהכניס בלב השומע:

השאלות(ח-טו) מה רצה במשל הזה? למה תפס הגפן והזית והתאנה מכל עצי פרי? למה בתאנה וגפן אמר לכי מלכי ובזית אמר מלכה בלא מלת לכה, למה בכולם אמר ויאמרו העצים ואצל האטד אמר ויאמרו כל העצים?

הלוך הלכו העצים. העצים הלכו הליכות הרבה למשוח עליהם מלך, והנמשל שבני אדם (כי האדם עץ השדה) הלכו להקים להם שוטר ומושל, והנה מדרך המבקשים מלך, לבקש איש היותר ראוי והיותר מעולה למהלך שלמות הכלל. וכן לא יבחרוהו ההמונים, רק ראשיהם וחכמיהם להם משפט הבחירה, ולכן לא אמר בתחלה כל העצים. רק הלכו העצים, רצה לומר העצים המובחרים עושי פרי שהם המובחרים בעם.

והנה התכליתיות יתחלקו לשלשה, טוב, ערב, מועיל.

שבקשת הערב הוא פועל החוש הבהמי, ובקשת המועיל הוא מפועל השכל, והנה תחלה יהיו הבוחרים הזקנים והחכמים והם ידרשו אחר הטוב המוחלט. וממליץ שאמרו לזית מלכה עלינו, שהזית יצייר את הטוב כי הוא המוציא שמן למאור שזה משל על אור החכמה והתורה, והאור נקרא טוב, והסכימו כי לאיש כזה האלהי ראוי המלוכה, וע"כ לא אמרו לכה מלכה, כי הוא אינו צריך ללכת ולהתנועע לזה כי המלכות מחויב אליו מצד עצמו.