וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו זְבֻ֗ל אַיֵּ֨ה אֵפ֥וֹא פִ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר מִ֥י אֲבִימֶ֖לֶךְ כִּ֣י נַעַבְדֶ֑נּוּ הֲלֹ֨א זֶ֤ה הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר מָאַ֣סְתָּה בּ֔וֹ צֵא־נָ֥א עַתָּ֖ה וְהִלָּ֥חֶם בּֽוֹ׃

וַאֲמַר לֵיהּ זְבוּל אָן אִנוּן פִּתְגָמָךְ דִי אַתְּ אֲמַר מַן אֲבִימֶלֶךְ אֲרֵי נִפְלְחִינֵיהּ הֲלָא דֵין עַמָא דְקַצְתָּא בֵּיהּ פּוּק כְעַן וַאֲגַח קְרָבָא בֵּיהּ:

הלא זה העם. המה עמו של מי אשר מאסתם בו:

איה אפוא. הוא כפל ענין במלות שונות:

פיך. מאמרך: