וַיַּרְא־גַּ֘עַל֮ אֶת־הָעָם֒ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־זְבֻ֔ל הִנֵּה־עָ֣ם יוֹרֵ֔ד מֵרָאשֵׁ֖י הֶהָרִ֑ים וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ זְבֻ֔ל אֵ֣ת צֵ֧ל הֶהָרִ֛ים אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה כָּאֲנָשִֽׁים׃

וַחֲזָא גַעַל יַת עַמָא וַאֲמַר לִזְבוּל הָא עַמָא נָחִית מֵרֵישֵׁי טוּרַיָא וַאֲמַר לֵיהּ זְבוּל יַת טוּלָא דְטוּרַיָא אַתְּ חָזֵי כְּגַבְרַיָא:

כאנשים. ׳צל ההרים׳, הם הנראים לך אנשים, וכונתו היתה לבל יכיר בהם עד אשר יבואו פתאום:

וירא געל ויאמר הנה עם יורד. ועי"כ לא התרחק מן השער, וזבול רצה להטעותו שהוא צל ההרים.