בְּיֶדְכֶם֩ נָתַ֨ן אֱלֹהִ֜ים אֶת־שָׂרֵ֤י מִדְיָן֙ אֶת־עֹרֵ֣ב וְאֶת־זְאֵ֔ב וּמַה־יָּכֹ֖לְתִּי עֲשׂ֣וֹת כָּכֶ֑ם אָ֗ז רָפְתָ֤ה רוּחָם֙ מֵֽעָלָ֔יו בְּדַבְּר֖וֹ הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

בְּיֶדְכוֹן מְסַר יְיָ יַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת עוֹרֵב וְיַת זְאֵב וּמַה יְכֵלִית לְמֶעְבַּד כְּוַתְכוֹן בְּכֵן נָחִת רוּחֵיהוֹן מִנֵיהּ בְּמַלָלוּתֵיה פִּתְגָמָא הָדֵין:

ומה יכלתי. רצה לומר, היכולת שבי, מה היא, עד שאוכל לעשות גבורה כמו אתם:

אז. כשדבר על לבם, והודה להם על הנצחון והיכולת, נחו מזעפם:

רפתה. מלשון רפיון:

רוחם. רוח הכעס, כמו (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס:

זאת שנית מצד הגבורה הלא בידכם נתן אלהים את שרי מדין, שבזה הראיתם גבורה עצומה עד שהתיחס לה' שהוא נתן בידכם, ומה יכלתי עשות ככם הלא זה דבר שלא יכלתי לעשות, ובזה רפה כעסם.