שׁוֹפְטִים ז׳ · ה׳

וַאֲחֵית יַת עַמָא לְמַיָא וַאֲמַר יְיָ לְגִדְעוֹן כֹּל דִי לָחֵיךְ בְּלִישָׁנֵיהּ מִן מַיָא כְּמָא דִמְלָחֵיךְ כַּלְבָּא תְּקִים יָתֵיהּ בִּלְחוֹדֵיה וְכֹל דִכְרַע עַל בִּרְכּוֹהִי לְמִשְׁתֵּי:

כל אשר ילק. כי השואב את המים בתוך ידיו ושותה מהם, אי אפשר לו לשתות בשפתיו כדרך כל הארץ רק מלקק בלשונו כדרך שתיית הכלב, אבל הכורע על ברכיו לשתות מהנחל, יכול הוא לשתות בשפתיו, ולזה צוה להעמיד המלקקים לבד והכורעים לבד:

וכל אשר יכרע וגו׳. רצה לומר, וכן תציג לבד כל אשר יכרע וכו׳:

ילק. ענין לחיכה בלשון, כמו (מלכים א כא יט) ילקו הכלבים:

כל אשר ילק. רצה לומר הלוקח בידו אל פיו הוא לוקק בלשון משא"כ הכורע ממלא פיו מן המים.

וכפי דעת חז"ל הכורעים רגילים לכרוע לבבואה שלהם. גם הכריעה מורה על בולמוס התאוה לשתות בפעם א' ועל חלישת פרקי האיברים כמו שאמר בעקדה, צוה שיציגם לבד שהם לא ילכו, ואשר ילוק בלשון הוא עצמו מ"ש המלקקים בידם אל פיהם הם הלכו. ולרש"י ז"ל דרך אחר בזה:

והנה לזאת הסבה גם כן לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים ורצה שישובו להם והנה במאמר הא' הגדיל מהם בעלי העבירות ורכי הלבב כי האיש הירא הוא ירא מעבירה שבידו כמו שביארו ז"ל בפרק משוח מלחמה והחרד הוא רך הלבב ובזה הענין השני הבדיל העצלים ולא השאיר כי אם הצדיקים והחרוצים והגבורי' והם היו שלש מאות איש לבד ובהם לבד החזיק כמו שצוה לו הש"י ע"י נביאו או בעצמו במראה הנבואה: