שׁוֹפְטִים ז׳ · כ״ב

וּתְקָעוּ תְּלַת מְאָה שׁוֹפָרַיָא וְשַׁוִי יְיָ יַת חֶרֶב גְבַר בְּחַבְרֵיהּ וּבְכָל מַשְׁרִיתָא וְאַפְּכַת מַשְׁרִיתָא עַד בֵּית שִׁיטָה לִצְרֵירַת עַד כֵּיף מֵישַׁר אָבֵל מְחוֹלָה לְטַבָּת:

ויתקעו. רצה לומר, במה שתקעו שלש מאות שופרות שהוא דבר מבהיל, בא מהומה ביניהם ומה׳ היתה שיהרגו זה את זה, ובכל המחנה היתה כזאת:

על טבת. עד טבת, והוא שם מקום:

ויתקעו. אבל אחר שכל שלש מאות השופרות התחילו לתקוע בפועל, אז וישם ה' את חרב איש ברעהו כי ע"י שקצתם הריעו תרועת מלחמה וקצתם נסו, חשבו המריעים שהנסים הם אויביהם, וזה נתפשט בכל המחנה, ועי"כ וינס המחנה כולם נתפזרו לכל עבר.