וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים קַ֣ח אֶת־הַבָּשָׂ֤ר וְאֶת־הַמַּצּוֹת֙ וְהַנַּח֙ אֶל־הַסֶּ֣לַע הַלָּ֔ז וְאֶת־הַמָּרַ֖ק שְׁפ֑וֹךְ וַיַּ֖עַשׂ כֵּֽן׃

וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ סַב יַת בִּסְרָא וְיַת פַּטִירָא וְאָחֵית לְכֵיפָא דֵיכִי וְיַת תַּבְשִׁילָא שְׁפוֹךְ וַעֲבַד כֵּן:

הלז. שהיה לפניהם:

שפוך. על הסלע:

הלז. הזה, כמו (בראשית כד סה) מי האיש הלזה:

השאלות(כ-כא) למה תחלה קורא אותו בשם מלאך אלהים ואח"כ בשם מלאך ה':

ויאמר אליו מלאך האלהים וכו' וישלח מלאך ה' את קצה המשענת. כבר בארנו שהמלאך לא אפשר שיקח קרבן, כי זובח לאלהים יחרם, רק אם ה' שוכן בו והקרבן לה' לבדו. ולכן באמירה והצווי היה ע"י מלאך אמצעי, אבל עת שלח קצה המשענת לקבל הקרבן, היה בהכרח ה' בעצמו שוכן בו ומקבל הקרבן, ולכן בזה לא קראו מלאך אלהים כי זובח לאלהים יחרם, רק מלאך ה'.