וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה׃

וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קַיֵם בְּמִצְפַּיָא לְמֵימָר אֱנַשׁ מִנָנָא לָא יִתֵּן בְּרַתֵּיהּ לִדְבֵית בִּנְיָמִין לְאִתּוּ:

נשבע במצפה. מאז נקהלו אל המצפה עד לא נלחמו:

לא יתן בתו. על כי החזיקו ידי עוברי עבירה:

השאלות(א) למה נשבעו (אחר כל ההרג והאבדון הגדול הזה) שלא יתנו להם נשים? ואם נשבעו איך התחרטו תיכף? סדר הכתובים מבולבל מאד, התחיל מענין השבועה על נשותיהם ואח"כ ידבר איך נתחרטו ע"מ שעשו לבנימין, ואח"כ ידבר בדרישת מי שלא באו למלחמה, וחזר לדבר מה שנתחרטו על בנימין, וחזר לדבר על אנשי יבש שלא באו למלחמה, וחזר לומר והעם נחם לבנימין, שהם דברים כפולים ובלתי מסודרים, שהיה ראוי להזכיר מה שהתחרטו לבנימין בפ"ע ומה שהתרעמו ושעשו לאנשי יבש גלעד בפ"ע, ולמה כפל כל דבר שלא לצורך? מ"ש ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל אין לו ביאור, ובפרט שאין חשש עוד שימחה, שהלא כבר לקחו ד' מאות נשים, ומדוע אמר שלשה פעמים ויאמרו, ויאמרו זקני העדה וכו', ויאמרו ירושת פלטה וכו', ויאמרו הנה חג ה'? ודברי פסוק כ"ב סתומים וחתומים:

ואיש ישראל נשבע במצפה. מבואר אצלנו שבמקום שמקדים השם אל הפעל לא בא הדבר כסדר הזמני, רק היה הדבר קודם לכן, עמ"ש (יהושע א, יב בפסוק ולראובני ולגדי), וכן ואיש ישראל נשבע קודם לכן בעוד שהיה במצפה טרם יצאו למלחמה, לבל יתחתנו עם בנימין:

עוד זכר שאיש ישראל נשבע במצפה לאמר שלא יתן איש ממנו בתו לבנימן לאשה וכראותם כי נפקד שבט אחד מישראל חרה להם מאד: