וָאֹחֵ֤ז בְּפִֽילַגְשִׁי֙ וָֽאֲנַתְּחֶ֔הָ וָֽאֲשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכׇל־שְׂדֵ֖ה נַחֲלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י עָשׂ֛וּ זִמָּ֥ה וּנְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

וַאֲחָדִית בִּלְחֵינָתִי וְהַדְמִיתָהּ וּשְׁלַחְתָּהּ בְּכָל תְּחוּם אַחְסָנַת אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אֲרֵי עֲבָדוּ עֵיצַת חֶטְאִין וּדְלָא כָשַׁר בְּיִשְׂרָאֵל:

ואשלחה. לעורר לב לנקום נקם:

כי עשו. על בני הגבעה יאמר:

בישראל. רצה לומר, בפרהסיא:

זמה. מחשבה רעה, כמו (איוב לא יא) כי הוא זמה, וזהו מה שדימו להרגו:

כי עשו זמה ונבלה. המעשה היא זימה, ומצד שהיה ברבים בדרך כפירה היא נבלה הנוגע לכלל ישראל: