וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃

וְקָמוּ עֲלַי יַתְבֵי גִבְעָתָא וְאַקִיפוּ עֲלַי יַת בֵּיתָא בְּלֵילְיָא עָלַי חֲשִׁיבוּ לְמִקְטַל וְיַת לְחֵינָתִי עַנְיוּהָא וּמִיתַת:

אותי דמו להרוג. ברור היה אצלו אם לא היה מניחם לעשות בו הנבלה הזאת טרם נתפייסו בפילגשו, היו הורגים אותו:

ותמת. מרוב בעילות האונס:

עלי. בעבורי:

דמו. חשבו, כמו (ישעיהו י ז) והוא לא כן ידמה:

ענו. הוא האונס, כמו (דברים כב כד) על דבר אשר ענה:

ב] ויקומו עלי. שהיא והוא לא היה להם שום עסק עמהם עד עתה. ג] לא יחידים קמו, רק בעלי הגבעה, נכבדי העיר ובעליה ובפרהסיא. ד] ויסבו עלי את הבית לילה, וזה ממש כסדום. ה] אותי דמו להרג, שבודאי היה מת ע"י העינוי, כ"ש מפילגשו שעינו אותה ותמות אף שהאשה דרכה בכך, והגם שרק דמו ולא עשו הלא הוצרך להציל א"ע ע"י פילגשו. ו] ואת פלגשי ענו, והיא אשת איש. ז] שע"י שאותי דימו להרוג עי"ז את פלגשי עינו, ר"ל שלקחוה בע"כ והוא חמס גדול בפרהסיא, וכמ"ש מהרי"א: