שׁוֹפְטִים כ׳ · מ״ו

וַהֲווֹ כָּל דְאִתְקְטִילוּ מִדְבֵית בִּנְיָמִין עַסְרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין גַבְרָא שַׁלְפֵי סַיְפָא בְּיוֹמָא הַהוּא יַת כָּל אִלֵין גַבְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא:

עשרים וחמשה אלף. ולמעלה אמר (פסוק לה) עוד מאה איש, ולא חש עתה להזכיר רק האלפים:

ביום ההוא. כי בהמלחמות הראשונות, עם שנגפו ישראל, מכל מקום גם מבני בנימן נפלו אז אלף איש, וזה שכתוב למטה (פסוק מז) שלא נשארו מהם רק שש מאות איש, כי בני בנימן היו עשרים וששה אלף מלבד בני הגבעה שבע מאות, ובמלחמה האחרונה נפלו עשרים וחמשה אלף ומאה, ובמלחמות הראשונות נפלו אלף, הרי נשאר שש מאות:

ויהי כל הנפלים. סך הכל עשרים וחמשה אלף. ומ"ש ביום ההוא, כי אלף ומאה החסרים (מן החשבון שהיה כ"ו אלף ז' מאות, כנ"ל ט"ו), נפלו במלחמות הקודמים, או שנהרגו במערות בימים שאחריהם:

והנה בזה האופן ספר בכללות שהשחיתו בני ישראל בבנימן כ"ה אלף ומאה איש ואחר זכר הפרטים, וזכר איך היתה ההתחלה בענין האורב וזכר איך היתה התחבולה בענין האורב למועד שהגבילו איש ישראל למהר לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב ואמר זה להעלות העשן מן העיר להבהיל את בנימן בראותו כי עלה כליל העיר השמימה והנה לא זכר בפרטים כי אם כ"ה אלף איש ולא חשש למאה העודפים על החשבון כי לא זכר בפרטים כי אם האלפים וידמה שיהיו שם יותר על האלפים בכל הרג והרג מספר מה כשהקבץ כלו יהיו מאה איש, וספר שנשארו בבנימן שש מאות איש ונסו אל סלע רמון וכבר נזכר תחלה שמספר בני בנימן עשרים וששה אלף שולף חרב ושבע מאות וידמה שהאלף הנשארים מתו במלחמו' הראשונות: