שׁוֹפְטִים י״ט · כ״ט

וַאֲתָא לְבֵיתֵיהּ וּנְסִיב יַת סַכִּינָא וְאַתְקֵיף בִּלְחֵינָתֵיהּ וְהַדְמָה לְאֵיבְרָהָא לִתְרֵי עֲשַׂר אֵיבָרִין וְשַׁלְחָהּ בְּכָל תְּחוּם אֲרַע דְיִשְׂרָאֵל:

וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם:

לשנים עשר נתחים. ובכל אחד היו הרבה מהאברים:

בכל גבול ישראל. לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת:

המאכלת. הסכין, כמו (בראשית כב י) ויקח את המאכלת:

וינתחה. ענין אבר, כמו (ויקרא א ו) ונתח אותה לנתחיה, ורוצה לומר, חתכה לאברים, ולתוספת ביאור אמר ׳לעצמיה׳, שגם המלה ההיא יורה על האבר, כמו (יחזקאל כד ד) מבחר עצמים מלא, ועל שם שהדרך לנתח האברים לפי העצמות, לזה נקראו האברים ׳עצמים׳:

השאלות(כט) למה נתחה לעצמיה ושלח הנתחים בכל גבול ישראל, הכי לא היה די אם היה שולח סיפור המעשה לבד?

וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים. הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל. וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם, וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג"כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ: