וַיֹּאמְר֗וּ ק֚וּמָה וְנַעֲלֶ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֤י רָאִ֙ינוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּ֥ה טוֹבָ֖ה מְאֹ֑ד וְאַתֶּ֣ם מַחְשִׁ֔ים אַל־תֵּעָ֣צְל֔וּ לָלֶ֥כֶת לָבֹ֖א לָרֶ֥שֶׁת אֶת־הָאָֽרֶץ׃

וַאֲמַרוּ קוּמוּ וְנִיסַק עֲלֵיהוֹן אֲרֵי חֲזֵינָא יַת אַרְעָא וְהָא טָבָא לַחֲדָא וְאַתּוּן שַׁתְקִין לָא תִתְרַשְׁלוּן לְמֵיזַל לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא:

ואתם מחשים. רצה לומר, אתם היו מחשים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר, ואל תעצלו ללכת וכו׳, כי עם כל זה פן יודע למי:

מחשים. שותקים, כמו (קהלת ג ז) עת לחשות:

ויאמרו קומה ונעלה. ר"ל א"צ לשלוח עוד מרגלים שנית, רק ללכת תיכף, כי בל תיראו שהארץ אינה טובה, עז"א ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים?. ואל תתיראו מפני כובד מלחמה, עז"א אל תעצלו ללכת לבא לרשת את הארץ, לא תצטרכו ללחום רק לרשת. ובאר הטעם, כי: