וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב ׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

וַאֲמַרוּ לֵיהּ שְׁתוֹק שַׁוֵי יְדָךְ עַל פּוּמָךְ וֶאֱזֵיל עִמָּנָא וֶהֱוֵי לָנָא לְאָב וּלְכַהֲנָא הֲטַב דִתְהֵי כָהִין לְבֵית גַבְרָא חָד אוֹ דִתְהֵי כָהִין לְשִׁבְטָא וּלְזַרְעִית בְּיִשְׂרָאֵל:

שים ידך על פיך. לסתמו לבל ישמע קולך:

והיה לנו. ותהיה לנו למורה ולמלמד:

הטוב. וכי טוב יותר להיות ׳כהן לבית איש אחד׳, או טוב יותר להיות כהן ׳לשבט בישראל׳, ואם כן הלא לטובה יחשב לך:

החרש. שתוק, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה:

לשבט ולמשפחה. המה שמות מורדפים, כי גם השבט יקרא משפחה:

ויאמרו לו החרש. אל תצעק במה שנוגע למיכה. וגם בענין מה שנוגע לך, שים ידך אל פיך ולך עמנו, כי תרויח בזה, כי הטוב היותך כהן לבית איש אחד וכו':