שׁוֹפְטִים י״ז · ב׳

וַאֲמַר לְאִמֵיהּ אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף דְאִתְנְסִיב לִיךְ וְאַתְּ אוֹמִית וְאַף אֲמַרְתְּ קֳדָמַי הָא כַסְפָּא עִמִי אֲנָא נְסִבְתֵּיהּ וַאֲמַרַת אִמֵיהּ בְּרִיךְ בְּרִי קֳדָם יְיָ:

לקח לך. נלקח ממך בגנבה:

ואת אלית. קללת את הגנב:

וגם אמרת באזני. אמרת הקללה באזני כאלו חשדת אותי ואמרת שהכסף הוא אתי:

אני לקחתיו. עתה מודה אני שלקחתיו אני:

ברוך בני לה׳. רצה לומר, הקללות שקללתי לא יחולו בך, אך ברוך תהיה הואיל והודית:

אלית. מלשון אלה וקללה:

השאלות(ב) למה כפל הנה הכסף אתי אני לקחתיו?

ואת אלית. קללת באלה את הגנב. וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי, שר"ל שאמרת כי את חושדת אותי שהכסף אתי, וממילא כוונת באלה הזאת עלי, אני מודה לך שאני לקחתיו, ובזה אתקן עון הגניבה והאלה (ומבואר בח"מ סי' ע"א סעיף ז' שהמטיל אלה לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר, לכן בהאלה שהטילה לא אמרה בלשון שלקח הכסף רק שהכסף אתו ואינו מחזיר, כי אין הכוונה לקלל על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו כמ"ש הש"ך שם): ותאמר אמו ברוך בני לה'. יצאת מכלל ארור לכלל ברוך:

והנה ספר שכבר אמר מיכה לאמו אלף ומאה סלעין כסף אשר לוקח לך ואת קללת כל מי שלקחו אם לא ישיבנו לך וגם אמרת זה באזני ולזה הוכרחתי להגיד לך שאני לקחתיו והוא אתי: