שׁוֹפְטִים ט״ז · כ״ג

וְטוּרְנֵי פְלִשְׁתָּאֵי אִתְכְּנִישׁוּ לְדַבָּחָא דְבַח רַבָּא לְדָגוֹן טַעֲוַתְהוֹן וּלְחֶדְוָא וַאֲמַרוּ מְסָרַת דְחַלְתָּנָא בִּידָנָא יַת שִׁמְשׁוֹן בְּעֵיל דְבָבָנָא:

לזבח וגו׳. בחשבם שהעבודה זרה שלהם מסר את שמשון בידם:

ולשמחה. גם בעבור השמחה נאספו לשמוח ברבת עם:

ויאמר וגו׳. בעת זבחם לעבודה זרה, ובשמחתם אמרו, נתן וכו׳:

וסרני פלשתים וכו' ויראו אותו העם וכו': רצה לומר הסרנים עשו זבח מצד שהוא אויבם, והעם הללו על ג' דברים:

א) שהוא אויבם,

ב) מחריב ארצם ששרף שדותיהם,

ג) שהרבה בם חללים, משא"כ אל הסרנים לא עשה הרעות האלה. (ולשמחה מקור במשקל ליראה את ה'):

והנה סרני פלשתים חשבו לתת תודה לאלהיהם על אשר נפל בידם שמשון אויבם ומחריב ארצם והיה זה סבה שקראו לשמשון שיצחק לפניהם כדי שיראוהו כלם ויתבאר להם מה הגיע לה' מהטוב בנפלו בידם: