שׁוֹפְטִים ט״ז · ב׳

לְעַזָתָאֵי אִתְחַוָה לְמֵימָר אֲתָא שִׁמְשׁוֹן הַלְכָא וְאַסְחֲרוּ וּכְמָנוּ לֵיהּ כָּל לֵילְיָא בְּמַעֲלָנָא דִתְרַע קַרְתָּא וּשְׁתִיקוּ כָּל לֵילְיָא לְמֵימָר עַד נֵיהוֹר צַפְרָא וְנִקְטְלִינֵיהּ:

לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר:

ויסבו. סבבו בעיר לבקשו, כי לא ידעו לאיזה בית נכנס:

בשער העיר. להרגו בבואו לצאת מן השער:

ויתחרשו. שתקו, ועשו עצמם כאלו אינם יודעם ממנו, ולבל יהיה נשמר מהם, או כל הלילה חשבו מחשבות איך להמיתו:

לאמר. ואמרו נמתין עד אור הבוקר בבואו לצאת דרך השער, ונהרגנו אז:

ויתחרשו. ענין שתיקה, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה, או הוא מענין חתירת המחשבה, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה:

לעזתים לאמר. שצוה שיאמרו לעזתים שבא שמשון הנה הוא עצמו הוציא קול ששמשון הוא בעיר, רק לא הגיד שהוא הוא שמשון בעצמו:

ויסבו. אחר שלא הכירו את המגיד וחשבו שאינו שמשון, סבו לדרוש ולחקור עליו ולתפשו בעת ירצה לצאת ויסבו בעיר וגם ארבו בשער ע"י שסגרו השער במנעול בל יוכל לצאת. ומלת אור, פעל עבר, עד יאור הבקר.

והנה הוגד לבני עזה שבא שמשון שם וארבו לו כל הלילה בשער ההיא ר"ל שהם סגרו השער וארבו לו כל הלילה בזה האופן להרגו בבקר לחשבם שהוא תחת ידם: